בין חברון לטדי

בימים האחרונים שוב גאתה האלימות של המתנחלים הצעירים בחברון. אלימות כלפי שוטרים, כלפי פלסטינים, בגלל "בית המריבה" או "בית השלום". אלא שהביקורת החריפה על האלימות בעיר האבות מכסה על אלימות מעט אחרת, זו שלשמחתנו ירדה מעט מהכותרות בחודשים האחרונים, ואולי זהו בדיוק הזמן לטפל דווקא בה: זו של מגרשי הספורט. ואמנם, ישנם לא מעט קווי דמיון בין פורעי החוק ורעולי הפנים של חברון לחוליגנים של טדי.

אנרכיה

מסיבה שאינה מובנת, בשני המקומות קיימים חוקים אחרים לחלוטין מאשר בחברה כולה, והסגת גבול הפכה כבר לדבר שבשגרה. גורמי המשטרה והמשפט בישראל מסתכלים באור אחר על שני המקרים, כאילו מדובר בשובבות נעורים ולא יותר. גם האמירות של השר לביטחון הפנים אבי דיכטר דומות. מעניין מה הוא חשב כשהביט לנציגי אופ"א בעיניים והבטיח להם שהאזור בטוח, כשבמרחק של שעה נסיעה מתחוללת התפרעות רבתי בוטה ובאין מפריע. אולי בכל זאת כדאי שהדנים יארחו במקומנו את יורו 2011 לנבחרות צעירות?

בחברון זורקים המתנחלים אבנים על שוטרים ועל פלסטינים, ומשחיתים קברים ומסגדים, בעוד ששמונת הניאו-נאצים מפתח תקווה, שעברו עבירות דומות כלפי מקומות קדושים ליהדות, קיבלו עונשי מאסר של עד 8 שנים. את בני הנוער מחברון עוצרים ומשחררים בחלוף שעה. בדרבי התל אביבי, שנערך בנובמבר אשתקד, פרץ לכר הדשא אוהד מכבי תל אביב בשם מתן מוסא. מכבי תל אביב נקנסה בעשרת אלפים שקלים, מוסא התארח בתכנית טלויזיה 24 שעות לאחר האירוע. יקיר אילוז, אוהד הפועל תל אביב שפרץ למגרש בדרבי שנערך במאי אשתקד, לא נענש. למותר לציין שהירידה אל כר הדשא מהווה עבירה פלילית. אגב, כמה אנשים נענשו על הפריצה ההמונית לטדי במשחק האליפות של בית"ר בשנה שעברה?

אלימות לשם אלימות

אינספור סיטקומים ומליצות כבר נכתבו על הנושא הזה: אנשים מגיעים למצב של מריבה ומדון ומתגרשים, נפרדים או פורצים במלחמה, ושוכחים על מה בעצם רבו. כך גם לגבי המקרים שלהלן: המתנחלים הצעירים אלימים לשם אלימות בלבד. שקרן מי שיגיד אחרת. קל לצייר את האלימות כמניע אידיאולוגי שנובע מהכוח שמפעילים צה"ל, משטרת ישראל, בג"צ, שר הביטחון או ראש הממשלה. אך אין שום קשר לוגי בין אלו לבין השחתה של קברים ומסגדים, או יידוי אבנים על כוחות הביטחון.

האלימות הזו נועדה לשם אלימות, לשם פורקן של אגרסיות, עצבים והליכה אחרי העדר. כך גם במגרשי הספורט, בהם האלימות נובעת מזיקה היסטורית תלושה מן המציאות. האלימות בכדורגל נובעת מהרצון לשחרר אגרסיות ועצבים, משום שאין שום הצדקה היסטורית או משיחית לשנאה בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב, בין מכבי חיפה למכבי תל אביב או בין בית"ר ירושלים לכל היתר. בסך הכול מדובר בחבורת אנשים אלימה ומתוסכלת, שמחפשת פורקן והבינה מזמן את עקרון האנרכיה והאין ענישה במגרשים. לכן, הם מרשים לעצמם הרבה מעבר למה שהיו מרשים לעצמם בסופר או על הכביש.

מדד הפופולאריות: דניאלה וייס vs לה פמיליה

משונה ומצמרר לחשוב עד כמה פופולרי להיות אדם אלים בישראל של היום. לאחר פרסום פרשת רוז פיזאם, צצו עוד שתי אמהות לוקות בנפשן שרצחו את ילדיהן. לאחר מכן הגיעה תקופת תאונות הפגע וברח, ולאחרונה מתחיל גל של התאבדויות קשישים בגלל מצב כלכלי קשה. גם גלי הפרסום להם זוכים המתנחלים באים והולכים: במהלך ההתנתקות צפינו באירועים 24 שעות ביממה בשידור ישיר, לאחר מכן הגיע פינוי עמונה, ועכשיו שוב הם משתלטים על משבצות שידור נרחבות.

גם האלימות בספורט "זכתה" לסיקור נרחב וחשיפה משמעותית, שהגיעה לשיאה עם קטיעת שתיים מאצבעותיו של המאבטח יואב גליצנשטיין באירוע זריקת חזיז במלחה. מי שחושב שמדובר בצירוף מקרים, טועה ומטעה. מדובר בהיעדר הרתעה ופחד. מי שצפה בתכניות האקטואליה הבחין ודאי במתנחלים המאושרים מאחורי כתב הטלויזיה בשטח, כשהם מנופפים למצלמות ומדברים בפלאפונים. הם סיימו ליידות אבנים ולבצע מעשי ביזה, עכשיו הם רוצים שידעו שאלו הם. מזכיר במשהו את הופעתו של יוסי מלאך, משליך החזיז הנ"ל, שהצהיר כי הוא "ימני קיצוני, אוהד בית"ר ואזיין פה את כולם".

נקודות למחשבה

האם המשטרה אלימה או סובלת מאלימות? מוזר שרוב העימותים במגרשי הכדורגל בין שוטרים ואוהדים נגמרים במחלקה לחקירות שוטרים לאחר תלונות וטרוניות של אוהדים על אלימותם של השוטרים כלפיהם הלא עוול בכפם. לעומת זאת, שימו לב לחופש הפעולה המכעיס שמקבלים המתנחלים, שבדרך כלל מגלים אלימות כלפי השוטרים והחיילים, שיוצאים מהאירועים לא פעם בפציעות לא פשוטות.

אז מה רוצים מאוהדי הספורט? האישה מעצבנת? הילדים לא נותנים לישון בלילות? האוברדראפט והמשכנתא חונקים? בעבודה הכל הולך הפוך? איך בא לנו לקחת לפעמים איזו אבן טובה, אפשר גם אלה, וללכת להוציא את העצבים במגרש הספורט הקרוב למקום מגורנו. אין שום סיבה שלא נעשה את זה, קל וחומר אם אנחנו גרים באזור ירושלים. הרי אין איפה ואיפה בין יהודים, לא?