הסינים לא לבד

כבן אדם שעוקב אחרי ביצת הספורט באופן רצוף מגיל צעיר, אין הרבה דברים שמביאים לי עצבים. ראיתי כבר את השעונים של דדש, הרוגלך של לוזון והקשקושים של רבים וגרועים לפניהם. התבאסתי אחרי פרשת נערות הליווי, התביישתי בכל פעם שראיתי את צבי ורשביאק ונגעלתי כל פעם מחדש עם מינוי שר הספורט. אבל עצבים? לא ממש. את התחושה הזו שמרתי כנראה לזוג מיוחד, צמד קריקרטורות שבכל פעם שעולה עליהם איזשהו אייטם, מתפוצץ לי עוד וריד. קוראים להם פיני ואלכס. זהבי וגלעדי. הפעם, הם באמת הוציאו אותי מדעתי.

מדוע הסינים התרגזו כל כך על שחר צוברי?

נתחיל עם פיני זהבי. האיש התחיל את דרכו מול מקלדת (או אולי מכונת כתיבה), וכתב על ספורט. בדיוק כמו עבדכם הנאמן. עם הזמן הוא בנה בכישרון את דרכו קדימה, והגיע למעמד של היום: סוכן השחקנים הגדול באנגליה. החברות שלו עם אנשים כמו אלכס פרגוסון, רומן אברמוביץ' ועוד טובים ורבים אחרים הזרימה לו המון כסף לכיס, וסייעה במקביל לא מעט לכדורגלן הישראלי באנגליה. אפשר בהחלט לומר שבלי זהבי היינו מחכים עדיין לישראלי הראשון בפרמיירליג כמו שאנחנו מחכים לזה של ה-NBA. ועל כל אלו נגיד סחתיין.

הבעיה שלי עם מר זהבי התחילה עם הקמתו ועלייתו לאוויר של היצור הטלוויזיוני המתועב שנקרא צ'רלטון. פיני ידידנו החליט בשלב מאוחר של חייו שאם הוא כבר גר באנגליה, ויכול להיכנס לכל משחק ולשבת ליד נשיא המועדון, אז אף אחד בארץ כבר לא ממש צריך לראות כדורגל אנגלי. הרי הוא ואלכס גלעדי כבר מסודרים על SKY SPORTבטירות שלהם בחו"ל, אז שהנייטיבס יסבלו עם תומר קשטן וזאביק זלצק, למי אכפת?

בואו ניקח מהם המון כסף בכל חודש, ניתן להם את המוצר היחידי על הממיר שעומד בתקן "הערוץ הראשון" למופת בתחום התקלות הטכניות המביכות, ומדי פעם, סתם בשביל הצחוקים, נבטל איזה שידור בלי להודיע מראש. הרי אם הם עניים מדי בשביל לראות את המשחקים כל שבוע במגרש, אז לא מגיע להם לראות אותו בכלל. על זה שלקחת מחיי את השדרים האנגלים המופלאים והחלפת אותם בכל מיני קשקשנים בשקל וחצי, שלא עושים שעורי בית על שמות של שחקנים, על זה שהיית חלק מהקליקה הכיפית של אוהדים אנגלים אמיתיים בציון ואז הפכת לאיש השנוא עליה ביותר, תתבייש לך מר זהבי. את הכסף אני אמשיך לשלם, אתה יכול לדחוף אותו.

אבל הכוכב הבלתי מעורער הוא השימון פרס של עסקני הספורט. למי שלא מבין, אני מדבר על האיש המבוגר שתמיד מעניק לישראלים את המדליות והקול מאחורי רגעים ספורטיביים עצומים בתולדות האומה ("גביע אירופה לתל אביב"), אלכס גלעדי.

גם אלכס ידידנו, בדומה לפיני זהבי, התחיל את דרכו מול המקלדת (במקרה שלו, אולי עם נוצת דיו) בתחום תקשורת הספורט. מ"ידיעות אחרונות" טיפס לערוץ 1, ל-NBC ומשם לתפקיד בכיר בוועד האולימפי. קריירה מדהימה ומעוררת הערצה ללא ספק. אז מישהו מוכן להסביר לי למה האיש לא מפסיק להתפלצן על ספורטאינו הצעירים, ועוד המחוננים שבהם?

בגביע הפדרציה מול רוסיה הוא לא אהב את ההתנהגות של שחר פאר, ואמר שהיא: "ספורטאית בינונית, שהסיתה את הקהל". אבל זה לא הספיק, כי את העליונות המוסרים העצומה של אלצ'קו על הנייטיבס כולם צריכים לראות, ולכן הוא גם שיגר מכתב התנצלות לקפטן הרוסי. בשם מי? הצדק, כמובן. עכשיו לידידנו רב הנימוס יש בעיה עם שחר צוברי, שאמר לעיתונאי את שלוש המילים הנאמרות ביותר בקרב ישראלים שירדו מהטיסה מבייג'ינג, שנחאי, או הונג קונג: "הסינים הם חארות".

מעבר לעובדה שעבדכם הנאמן אשכרה גר בסין תקופה ארוכה מספיק כדי להעיד שחלק גדול מהסינים הם אכן חארות (ונחשו מה? גם רובנו כאלה), המדליסט הצעיר הבין שהחליקו על חשבונו כותרת ומיהר להתנצל. לאלכס זה כמובן לא הספיק. "זו התנהגות בלתי ספורטיבית, נגד ערכי התנועה האולימפית. אעלה את הנושא על סדר היום בישיבה הבאה", הוא געגע, וכמובן לא שכח גם לשלוח מכתב זועם לועד האולימפי הישראלי, שר הספורט ומערכות העיתונים.

מכיוון שאני עובד באתר אינטרנט שבו לא מזדעזעים מביטויים קצת יותר חריפים, תרשה לי לא לאבד את ההכרה ולשלוח מכתבים של ילד מלשן בכיתה ב' בגלל המילה "חארות". מה שבטוח זה שבפעם הבאה שאני אראה את החיוך המזויף שלך בטקס הענקת המדליות, או כשאשב לצפות בעוד הפקה מעליבה של משחק משובח בפרמיירליג, אני אדע בדיוק מי פה החרא. ואלו לא יהיו הסינים.