לא כל כך מהר: על האטת המשטחים בווימבלדון

שמח, מחוייך ומשוחרר מדאגות, בערך כפי שהוא נראה לכל אורך הפרק הזה בקריירה, רוג'ר פדרר התייצב למסיבת העיתונאים לאחר הניצחון על מתאו ברטיני בשמינית הגמר בווימבלדון. הניצחון הזה הרגיש קליל. כמעט יותר מדי קליל. אפילו בסטנדרטים של השווייצרי. כשפדרר נדרש לסיבה, הוא לקח דווקא את נקודת המבט של יריבו. "מתאו הגיש סרבים במהירות של 225 קמ"ש ועדיין סיים את המשחק עם 3 אייסים בלבד. משהו פה לא מסתדר", הוא אמר, "מרגיש לי שאם אתה מגיש במהירויות כאלה, אתה אמור להוציא מזה הרבה יותר".

פדרר ידע על מה הוא מדבר, והוא לא היחידי שכיוון השבוע לעבר המטרה. לא מעט שחקנים ושחקניות התבטאו מפתיחת הטורניר על התחושה שהמשטחים בווימבלדון הואטו השנה דרמטית. במאמר ב-Tennis.com שעסק בנושא, מצוטט ריילי אופלקה (אלוף ווימבלדון לג'וניורס בעבר) כאומר: "מעולם לא שיחקתי על משטח דשא איטי כל כך". קרולינה פלישקובה, אולי הסרברית הכי טובה בסבב הנשים, סיפרה: "חשבתי שאם אגיש טוב, אקבל המון נקודות חופשיות. בפועל נקלעתי להרבה יותר ראלים משדמיינתי". סלואן סטיבנס ובלינדה בנצ'יץ' חיזקו את הטענה של הצ'כית, ודניס קודלה שהגיע לשמינית גמר ווימבלדון 2015 היה הנחרץ מכולם. "זה הפך לסלאם האיטי ביותר מבין הארבעה", הוא הצהיר, באמירה שעד לאמצע שנות ה-2000 היתה נשמעת חסרת היגיון.

לפני הכל, צריך להקשיב לשחקנים. אין כמוהם בלהרגיש את המשטח, אין עדים אמינים מהם בכל הנוגע להשוואות בין שנים שונות וטורנירים שונים. אבל הפעם הם לא האינדיקציה היחידה. לטרנד הנוכחי יש גם ביסוס אמפירי. ג'ף סקמן מ-Tennis Abstract ריכז נתונים של 4 קטגוריות שיכולות להוות מדד בוחן למהירות: אייסים, סרבים שלא הוחזרו, כמות ראלים של 3 חבטות ומטה (סרב-ריטרן-מכה שלישית), וכמות החבטות בראלי ממוצע בטורניר. כל אחת מהקטגוריות (גברים ונשים כאחד) הצביעו לכיוון זהה: בווימבלדון 2019 קשה לסיים נקודות יותר מבשנתיים החולפות. ובאופן מובהק.

בהקשר הרחב יותר, ווימבלדון הנוכחי הוא רק שיאו של טרנד. גם פה יש תמיכה מספרית מספיק חזקה כדי לבסס מגמה. "מטריקת מהירות ההגשה" היא שם לנוסחה שמשקללת בכל טורניר שהתקיים מאז 2011 את איכות המגישים שלקחו בו חלק (ביחס לנתונים הממוצעים שלהם), וגם את איכות המחזירים. בסוף התהליך היא מנפקת לכל טורניר ערך של בין 0.5 ל-1.5. 0.5 מייצג טורניר בו הוגשו פי 2 פחות אייסים מהמצופה ביחס לנתונים, 1.5 מסמל פי 2 יותר אייסים. לפי התוצאות ווימבלדון 2011 עוד היה מאוד מהיר (1.31), אך החל מ-2012 הערך הזה הלך וירד, ומ-2016 צנח דרמטית. עד כדי כך שווימבלדון הנוכחי עומד על 1.0 בלבד.
***

מהירות המשטח היא אינדיקטור חשוב, ולו מעצם היותה הפרמטר הכי יציב ברוב הטורנירים. אך היא לא מספרת את כל הסיפור. אחרת (ולאור הנתונים שהוצגו פה), כיצד נסביר רק באמצעותה את העובדה שפדרר זכה בווימבלדון הכי איטי שתועד בעשור האחרון (ב-2017)? ואם משטחים איטיים מבליטים אפילו יותר את הריטרן ואת משחק ההגנה האדיר של ג'וקוביץ', איך דווקא הוא זכה ב-3 הווימבלדונים הכי מהירים שנרשמו (2011, 2014, 2015)? וכיצד הגיע נדאל לשני גמרים רצופים באוסטרליה, שהפך בשנתיים האחרונות לסלאם בעל המשטח הכי מהיר? ומה לראוניץ' בגמר ווימבלדון, דווקא בשנה בה חווה הטורניר את הצניחה הכי עצומה במהירות?

התשובה היא שיש מעבר למשטח, וכל נוסחה שתתרכז אך ורק במהירות שהוא לוקח מן הכדור במגע, ויותר מזה – שתנסה להשתמש בו כמדד חיזוי למשחקים ספציפיים - תפספס. בפועל, מסביב ישנם שלל פרמטרים אחרים שיכולים להשפיע ביום נתון גם על האוויר, על הכדור או ישירות על השחקנים עצמם. גם הם פרמטרים קריטיים, וכולם ביחד מרכיבים מוצר מוגמר מדוייק יותר שנקרא - "מהירות תנאי משחק".

מה למשל? הטמפרטורה. כשחם, האוויר פחות דחוס. זה יגרום לכדור לטוס דרכו הרבה יותר מהר. ככל שהמעלות יירדו, יקרה בדיוק ההיפך. ומה לגבי הכדור עצמו? טמפרטורה גבוהה תגרום לו לקפוץ גבוה יותר. קור, לעומת זאת, ינטרל את הבאונס שלו, בדיוק כמו לחות שגם תהפוך אותו לכבד יותר. מידת הקופצנות של הכדור, אגב, היא אלמנט שאסור להמעיט בחשיבותו בטניס. היא דורשת משחקנים סוג עיבוד שונה של מידע, הסתגלות לאיזורי חבטה שונים ושמירה על ריכוז מקסימלי בתזמוני החבטות. בטח על דשא/חימר. מכאן שגם לסוג הכדור יש חשיבות עצומה (נדאל ופדרר דיברו על כך רק השבוע).

אבל יש עוד: כשגג נסגר ומגרש הופך בפועל לאולם, השפעות חיצוניות מנוטרלות וזה יכול לסייע לשחקני התקפה. לגובה הגיאוגרפי בו משחקים יש חשיבות (הטורניר השני הכי מהיר בסבב ב-2016 נערך בגובה 2,850 מטר מעל פני האדמה, ושוחק דווקא על חימר). לזה נוסיף גם את הרוח ואת ההבדלים הטקטיים הנובעים מלשחק מולה או איתה, ובסוף את הצורך להתרגל לתנאים שמשתנים תוך כדי משחק. ודאי בסלאמים, ודאי במשחקי הטוב מ-5.

מהבליל הכאוטי הזה מתקבל בסופו של דבר סט תנאים כלשהו, ורוב הזמן הראשון מבין היריבים שמצליח להסתגל אליו או להערים עליו באמצעות טקטיקה, מיקום, בחירת חבטות ועוד, יהיה בעמדת זינוק עדיפה. אי הוודאות הזו וריבוי המשתנים הם שגורמים לקושי בניסיון לנבא מראש יחסי כוחות במשחק או מצ'-אפ ספציפי. ובדיוק מהסיבה הזו כדאי לפעמים לחכות עם ההישענות על תיוגים ישנים ומוכרים.

למשל - פדרר אוהב משטח מהיר? כן, אך כנראה שלא מול העוצמות של דל פוטרו, ביום שרבי. נדאל מעדיף איטי? אולי, אך ייתכן גם שחשובים לו לא פחות טמפרטורה גבוהה שתגדיל את הבאונס לצד מידת לחות וסוג כדור שלא יפגעו באפקט הספין. ונולה? בניגוד לאחרים, לו לא יהיה אכפת לשחק דווקא באולמות מול המגישים המפחידים ביותר. הריטרנים שלו הרי יעבדו יופי גם שם (מאזן של 1:9 מתחת לגג מול קרלוביץ', איזנר, ראוניץ' ואנדרסון).
***

אחרי פירוט הטקסים השונים שהקפיד עליהם כשחקן, אנדרה אגאסי סיפר בביוגרפיה שלו שעבור טניסאי "כל אי סדר הוא הסחת דעת". לא מן הנמנע שאי הסדר הגדול מכולם טמון שם, בהסתגלות לתנאים המשתנים מדי טורניר, מדי יום ושעה. אם לשפוט על פי מידת ההתייחסות של השחקנים עצמם לנושא, הטיעון נשמע הגיוני אפילו יותר.