נולד לסבול: האיש שנוצר כדי לשחק על חימר

רפאל נדאל צעד לתוך המגרש המרכזי לקראת המשחק שלו בסיבוב הראשון ברולאן גארוס. שלוב ידיים עם ילד בר מזל, בדרכו לפגוש עוד יריב חסר מזל, הוא נראה כל כך טבעי ושלו על המשטח שכבר שנים שייך לו. החום, האהוב, המוכר. אז, לפני כשבועיים, בחר שדר המשחק באחד הערוצים לקבל את פניו באופן חגיגי. "צרפת היא לא מונרכיה כבר המון שנים", הוא אמר על רקע קבלת הפנים של הקהל הפריזאי לרפא, והוסיף: "חוץ מכאן, ברולאן גארוס. כאן יש מלך אחד". 14 ימים חלפו מאז ונדמה שאין ציטוט שיבטא טוב יותר את התחושה הכללית בסוף טורניר שהיה מלא בהתרחשויות שונות, אבל קיבל תמונת סיום כל כך מוכרת.
***

דומיניק תים הוא באמת טניסאי מצויין. רק בחודש האחרון הוא ניצח את פדרר, ג'וקוביץ' ונדאל, הישג שמעט מאוד משחקני הדור הנוכחי יכולים להתהדר בו במהלך קריירה שלמה. בתחילת השנה הוא זכה במאסטרס 1000 הראשון שלו באינדיאן וולס והוכיח שהתקרה שלו גבוהה גם על משטחים קשים. אבל תים, יגידו העיניים והמספרים, הוא קודם כל שחקן חימר נפלא. אחד משניים, אולי שלושה, שניתן היה לקוות שיהיה שותף ראוי ותחרותי למה שהפך בעשור וחצי האחרון למסיבה פרטית של נדאל -  גמר רולאן גארוס. והוא אכן היה. בחלק מהזמן.

המערכה הראשונה אמש בגמר היתה שיר אהבה לטניס חימר. לא פחות. תאווה לעיניים לכל חובבי הענף, ויותר לחובבי המשטח. מעבר לכך שהיה מדובר בסט של טניס איכותי, אלו היו 55 דקות שהבליטו כל מאפיין קלאסי של החימר דווקא בעידן בו הטכנולוגיה, הפיזיות ובעיקר הגופים המארגנים, נוטים לטשטש את ההבדלים בין המשטחים. ווינרים הרגישו כמו גולים בכדורגל, אחוזי ההצלחה על הסרב הראשון צנחו, והמכה השלישית שאמורה להוות נשק טקטי -  אפילו על החימר - נוטרלה כמעט לחלוטין בשני צידי המגרש על ידי צמד מחזירים אינטליגנטיים. נדאל ותים, אמני הגנה, נעו על המשטח במערכה הזו בצורה מענגת. כיסוי המגרש, החיסכון בצעדים מיותרים ותיזמוני ההחלקה איפשרו להם להתמקם במצב אידאלי גם לחבטות שעל כל משטח אחר היו אבודות.

שום דרך לסיים נקודה לא נראתה בטוחה מספיק באותם רגעים. לא דרופ שוטים מושלמים, אפילו לא סמאשים. חבטות קרקע בזוויות שבעולם הגיוני היו אמורות למצוא אוהד ביציע מצאו במקום זאת גידים של מחבט. מעבר להשתאות, מבט מהצד בהתרחשויות גרם לך להבין כמה חימר הוא לא מקום לשחקני התקפה בעלי סבלנות מוגבלת לראלים ארוכים. היכולת הזו "לסבול", לקבל את העובדה שגם חבטות עילאיות מבחינה טכנית הופכות על החימר מנשק קטלני למבוא לחבטה הבאה, אולי היא שמבדילה יותר מכל בין מומחי המשטח לבין שאר העולם.

לפרקים הראש נדד במהלך הסט הזה לגמר 2004 בפריז, אז סחטו גסטון גאודיו וגיז'רמו קוריה כל טיפת זיעה אחד מהשני במשחק בלתי נשכח שהוכרע רק בסט אחרון דרמטי של 6:8. זה היה אולי הגמר התחרותי האחרון בפריז, אך באותם רגעים הרגיש שאנחנו יכולים לקבל גמר תחרותי גם ב-2019. גם אחרי שהסט הראשון כן הלך לפייבוריט.

מאותו שלב והלאה זה הפך למשחק אחר, שנראה כאילו שוחק על משטח אחר. בסט השני זה היה תודות לתצוגת הגשה נדירה באיכותה. נדאל ותים זכו שניהם באחוז נקודות חריג על ההגשה הראשונה והשניה (82% ו-80% בהתאמה), ובמשך 11 משחקונים לא ראינו ולו אפשרות שבירה אחת. הפעם הראשונה בה אחד מהשחקנים לא עמד בסטנדרטים המטורפים הללו היתה גם הפעם האחרונה: עד ל-6:5 נדאל זכה ב-95% מהנקודות על הסרב שלו, אחוז שגם איזנר, ראוניץ' וקרלוביץ' יקנו בכל יום. וברגע שמיצמץ בגיים אחד לא מפוקס, ברח לו הסט. הנה כמה שיטת הניקוד בטניס יכולה להיות אכזרית.

ואז הגיעו שתי המערכות הבאות, שבלא מעט מובנים היו גם הן משחק אחר. אלכס פרגוסון כתב בביוגרפיה שלו שבימיה הגדולים, מנצ'סטר יונייטד נתנה ליריבות שלה להרגיש שלהבקיע גול מולה באולד טראפורד זו פרובוקציה. אולי זה מה שהרגיש דומיניק תים בשלב כזה או אחר בסטים 3 ו-4. היה לו אמנם חלק משמעותי מאוד בשני המשחקונים הראשונים בהם נשבר במערכה השלישית (5 טעויות בלתי מחוייבות שלו), אבל הרמה של נדאל בשלבים הללו ועד לסוף המשחק היתה עליונה, בלתי מושגת. הוא המשיך להגיש נפלא (תים לא זכה באף נקודת החזרה לאורך כל הסט), נכנס לבייסליין כמעט בכל ראלי, הזיז את האוסטרי מצד לצד, והשיג נקודות חופשיות באמצעות אגרסיביות מרוסנת וחכמה ופתרון בעיות בזמן אמת.

נדאל פתח את המגרש לרווחה ואת החבטות לאורך הקו שלא הראו יעילות כבדרך כלל מול ההגנה של תים, החליף בקרוסים מצד הבקהאנד ובפורהאנדים אינסייד אאוט שיהיו תמיד חבטת הדגל. שניהם ייצרו לו ווינרים נקיים מול יריב שבשלב הזה כבר לא בטוח שידע איך להגיב. מדד היעילות ההתקפית של רפא בחלקו השני של המשחק (ווינרים+טעויות שכפה על היריב לעומת טעויות בלתי מחוייבות שלו) קפץ מ-62% ל-80%. משם זה היה עניין של זמן, ו-80 דקות מפתיחתו של הסט השלישי הצלמים קיבלו את פריים הניצחון שיכלו למצוא בקלות בארכיון השנה שעברה. ובזו שלפניה. ובאלה של עוד 9 שנים אחרות לפני כן.
***

אומרים את זה בעיקר על פדרר, אבל אם יש משהו מעורר השראה ששווה לשים לב אליו אצל נדאל בשלב הזה של הקריירה זו היכולת להשתנות ולהשתפר ככל שהשנים חולפות. להסתגל ליריבים אחרים, למשחק אחר, לצרכים של גוף שלא הופך את החיים לקלים יותר. כשלברון ג'יימס חגג 33, דוק ריברס אמר עליו: "רוב השחקנים בגילו כבר מספיק חכמים כי הם ראו הכל, אבל בגיל הזה הם גם כבר מבוגרים מדי כדי להשתמש בחוכמה הזו. הוא לא. הוא עדיין מנצח אותך עם הכח ועם המוח". הדברים האלה מהדהדים כשמסתכלים על מה שנדאל עושה מאז 2017, וגם אמש בגמר.

בתחילת הדרך דיברו על הקושי שלו לשחק על קו הבסיס ולקחת כדורים מוקדם, על אי היכולת לעלות לרשת, ועל הסרב המקרטע. כשהתעורר הצורך, כל אחד מהפרמטרים האלה השתפר לאין שיעור והפך מחולשה (יחסית) לנשק. ההבדלים היום הם כה מהותיים עד שהיה מרתק לדמיין את רפא בן ה-19 צופה ברפא בן ה-33 משחק. שניהם, אגב – הגרסה הצעירה כמו זו המבוגרת - זכו ברולאן גארוס.
***

עוד מעט האבק יתפזר מעל עוד זכייה של נדאל בצרפת. כשזה יקרה, גם היא תהפוך לעוד נתון בקרב משחקוני הכס ההיסטורי שמתנהל בין 3 טניסאים מחוננים. ובעיקר בין מעריציהם. יהיו שיגידו שמאזן 2:93 ו-12 תארים בטורניר אחד הם אנומליה סטטיסטית על זמנית שראויה לסגידה. יהיו שישתמשו בעליונות המוחלטת של רפא על חימר כנגדו ויזכירו שב-8.5 השנים האחרונות זכה רק בשני סלאמים על משטח שצבעו אינו חום. יהיו כאלה שגם וגם. ויהיו אלה שרווים אושר מעצם קיום הדיון כי כל עוד הוא מתקיים – זה אומר שרוג'ר, רפא ונובאק עוד איתנו. ועל שלושתם, תהיו בטוחים, ידברו בעוד 100 שנים ויותר כשלושה מגדולי הטניסאים בהיסטוריה. ומגדולי הספורטאים.