הקילומטר ה-34: חוויות ממרתון טבריה הרטוב

תמיד זה תופס אותי בקילומטר ה-34. יש שבירות קטנות לפני כן, אבל שם זה פתאום הכי קשה לי. לכאורה אתה כבר מרגיש את הסוף, מה זה כבר שמונה קילומטר? בקושי חימום וקצת באימון רגיל, אבל זה נראה כמו נצח.
בפאריס זה תפס אותי בכניסה ליער בולון, פתאום נהיה שקט, הפסיקו התזמורות, ורק טפיפות של אלפי זוגות רגליים מילאו את החלל בצליל קצת מפחיד. בצד שכבו פה ושם אנשים, שזהו - זה הספיק להם, ולידם עוד אנשים שעברו ללכת, ואז נשאר לך לחצות 8 קילומטר ארוכים כאורך הגלות, עד שראית את שער הניצחון ואת מחלקי היין שהמתינו קצת לפני קו הסיום.

בטבריה ביום שישי, זה היה ליד העלייה לפוריה. יש שם עלייה קצרה, לא קשה מדי, ופתאום מבט על השעון, וזהו - חלפו 34 קילומטר. בשלב הזה, כמו בכל רגע קשה בכל ריצה, מגיע אלי אהוד בנאי. הוא לא יודע, אבל הוא רץ איתי כבר מאות קילומטרים, אולי אלפים. בשיר "רוחות הצפון" יש שורה מדהימה בעיני: "צריך להקשיב ללב, לים ולכאב". זאת המנטרה שתמיד מצליחה להעביר אותי את המשוכה. אני מביט לים, לרוב התיכון, בשישי זה היה לכנרת, מקשיב ללב שאומר להמשיך למרות שהמוח אומר להפסיק, ומאזין לכאב, ויודע שהוא נסבל, ושהוא יעבור בדיוק עוד 8 קילומטר וכמה מאות מטרים. אחרי שאני עושה את זה פעמיים-שלוש, אני מעבר לגדר ומאותו רגע אני יודע שזה ייגמר, וכמה טוב זה יהיה ברגע שאחרי.

בשישי האחרון הבנתי למה כל מרתון הוא שונה, ולמה מכל אחד אתה מביא ולוקח דברים אחרים. זה אף פעם לא דומה לקודם, וזה מפתיע כל פעם מחדש. בשישי בבוקר השמיים שפכו דליים של מים על ראשנו, כך שעוד לפני תחילת הריצה כבר לא היתה יותר משמעות למילה להירטב. הרוח היכתה בפנים, והגשם והעננים יצרו מסך מדהים של ערפל שעמד באוויר כמעט כל הריצה. מהחוף המזרחי של הכנרת אי אפשר היה לראות את החוף המערבי, והאגם הקטן הזה לבש ארשת מאיימת ומפחידה של אוקיינוס.

היופי במרתון, בייחוד כשאתה חובב לא מוצלח מדי, כמוני, הוא בכך שאתה חוצה את הגבולות הקיימים בך. אלו שלרוב אתה נשמע להם בשמחה. בדרך חזרה גיא, שנהג בגשם שהמשיך לרדת, אמר לי שהוא חשב באיזור עין גב למה הוא לא מפסיק, כשהרוח היתה חזק בפנים, הגשם לא הפסיק לרדת, והכל היה אפור וקודר. הוא כמובן לא הפסיק, כי כמו שהסברתי לו באותו רגע, שאם הוא היה טיפוס שמפסיק, הוא לא היה רץ מרתון, ובטח לא מתחיל את המרתון הזה.

היופי הנוסף במרתון, מבחינתי לפחות, הוא היופי שביצירת הקבוצה של אנשים שלא מפסיקים. שממשיכים קדימה. קבוצה שתתמוך בך, גם כשהיא לא איתך, גם כשחלקם רצים הרבה לפניך, אבל תוציא אותך החוצה, ותיתן לך סטנדרטים שתרצה לעמוד בהם. קבוצה שהמנהיג שלה, לוי, לא ייסע הביתה לפני שיהיה בטוח שכל אחד מחניכיו הגיע לסיום בריא ושלם. קבוצה שיוצרת לך אדם כמו בן גל, שנסע דרך של 185 ק"מ מעשרת, בשביל לרוץ איתי את החלק האחרון, ביום שאף אחד לא היה מוציא אותי מהמיטה. כי הוא יודע שיכול להיות שזאת הדחיפה הקטנה שתעביר אותי את אותם קילומטרים מקוללים, גלמודים וכואבים, וכשיגיע לקו הסיום, יזוז לאחור שאוכל לחצות לבדי וירוץ חזרה 12 קילומטרים בודדים ורטובים לאוטו שהשאיר בצמח, ועוד יגיע הביתה עם חיוך בלב.

היופי האחרון מבחינתי הוא הזיכרון שכל מרתון משאיר בך. 2,500 איש שרצו בטבריה לקחו איתם הביתה זכרון נפלא שילווה אותם לכל החיים. כל אחד מהם, גם אלו שרצו בשעתיים וקצת וגם העגלות כמוני שחצו את הארבע שעות. כשרוב האנשים רואים את התמונות המטורפות של שלוליות הענק והרצים החוצים אותם, ומרחמים על המשוגעים האלו, שיידעו שגם עוד 20 שנה נזכור איך רצנו במרתון של טבריה ב-2016 כשהשמיים השתגעו, ושלחו אותנו לרוץ במרתון הרטוב ביותר שהיה פה אי פעם. היינו שם, והקשבנו ללב, לים ולכאב, וזה היה נפלא ומספק ושווה כל רגע.