"אם אלוהים ברא אותי כך, יש לו מטרה"

"אם אלוהים ברא אותי כזה, כנראה שהיתה לו מטרה. מה שנשאר לי זה לעשות את המיטב עם מה שיש לי".

יש כאלה שעבורם ספורט זה המרדף הבלתי פוסק אחרי תהילה ותארים, יש כאלה שספורט מסתכם עבורם בהגעה ליציע כל שבת ועידוד הקבוצה שלהם, ויש לא מעט שמאוהבים בסיפורים צבעוניים ופיקנטיים שמסביב לעסק. כל זה לא סותר את העובדה שכמו בכל תחום אחר, כשיתייצב מולם סיפור אנושי נדיר על ספורטאים שלמרות מעצורים, מוגבלויות ותנאי פתיחה נחותים מהיתר הגיעו להישגים מרשימים, הוא ישבה את הלב לפני כל האחרים.

ב-20 ביוני 1988 אנתוני רובלס יצא לאוויר העולם, עם אופי חזק, מוטיבציה ונשמה, אבל בלי רגל ימין. הוא סירב להיעזר בפרוטזה וביקש להורידה כבר כשהיה בן 3. מאז שהיה ילד אהב ספורט וכדי ליצור לעצמו יתרון ולהתגבר על החסך הפיזיולוגי, ניסה בכל דרך לחזק את פלג גופו העליון. חלומו הגדול היה לשחק פוטבול, אבל מסיבות פרקטיות ברורות, כשהיה בכיתה ח' עבר להיאבקות. משם הדרך למעלה היתה קצרה, וגם מאוד מאוד ומפתיעה.

את תקופתו בבית הספר התיכון הוא סיים במאזן ניצחונות של 15:129 וב-2007, אבל רק לאחר מכן הגיע האתגר האמיתי: קריירת הקולג'ים. בעונתו הראשונה ניצח 25 מ-36 קרבות. השיפור היה הדרגתי ובשנתו האחרונה במכללות (2010/11), הוא כבר היה בלתי מנוצח עם מאזן של 0:36. בכך הוא סגר שלוש זכיות בליגת הפאק 10 היוקרתית, אבל דבר אחד היה חסר לו: זכיה באליפות ארצות הברית.

ב-2011 גם זה הגיע. רובלס ניצח את מאט מקדונו מאיווה 1:7 בגמר למשקל עד 125 פאונד. מיד אחרי הזכיה, שחתמה קריירה בת 122 נצחונות ורק 23 הפסדים, הוא הודיע שתקופתו כספורטאי נגמרה ומעתה הוא מתכוון להקדיש את חייו לתמיכה ונאומים בפני ציבור הנכים, ובפרט אלה שבחרו בספורט. אם לשפוט על פי נאום הזכיה שכתב ודיקלם בטקס ה-ESPY, גם שם הוא יעשה עבודה טובה.

זה הלך ככה: "כל נשמה שמגיעה לעולם ונולדה עם רגל אחת או שתיים חייבת להתאבק עם היריב בידיעה שזה לא "מה שיש", אלא מה שיכול להיות שמגדיר "שווי". תעשו את זה בדרך הקשה, רק תעשו את זה לאפשרי. גם דרך הכאב אני לא מתלונן, הרוח שלי בלתי ניתנת לכיבוש. בחוסר פחד אתמודד מול כל יריב כי אני יודע מה יכולותיי. לא מעניין אותי מהו ה"קרוב לוודאי". דרך דם, יזע ודמעות, אני בלתי ניתן לעצירה".