למה הגול של ברדה שווה יותר?
מדוע קבוצה שניצחה 0:1 בגומלין עדיפה על זאת שהפגיזה 4:5 בבית?
כל כך הרבה דברים בעולם עובדים בצורה מאוד מסוימת, וממשיכים לעבוד בה – למרות שלרוב השפוי והדומם ברור שיש כאן בעיה. שצריך להחליף שיטה. לעשות ריסטארט. בלי לפחד, לקום ולומר: "מה שהיה דבילי, בואו נחשוב ביחד על משהו עדיף". ולא, לא תתפסו אותי כאן באמירה פוליטית, אבל דוגמאות לא חסרות.
אחת הדוגמאות היא הסיפור הזה של שערי חוץ. ואני יודע שיש סיכוי טוב שאני מזמין עכשיו עשרות טוקבקי-נאצה. זה בסדר, אני מכיר את התרגולת. הכדורגל הוא המשחק של העם, אנחנו לוקחים אותו כמו שהוא, הוא לא פייר ולא צפוי ומשעמם לפרקים – אבל זה בדיוק כמו החיים עצמם, וזו הסיבה שאנחנו אוהבים אותו. מכיר את הטענות. לא מסכים, אבל מכיר אותן. ומכיר בזכות שלהן להתקיים. בטח כל עוד מי ששולט בפיפ"א ובאופ"א הם חבורה של אנשים מאוד שמרנים שמנציחים את הסטגנציה הזו. כבר כתבתי את זה כאן פעם, אבל תמיד נחמד להזכיר שב-120 שנות קיומו של משחק הכדורגל הוכנסו בו משהו כמו 6-7 שינויים משמעותיים. ואלה 120 השנים בהן העולם ידע יותר התפתחויות, חידושים והמצאות מכל 120 שנים אחרות בתולדות האנושות.
אז את שינוי גודל המגרש, הכנסת הכרטיס הכחול, עצירת השעון, הורדת ההגבלה על חילופים או יישום טכנולוגיית קו-שער ועוד כל מיני רעיונות מטורפים אני אשאיר הפעם בצד, ואתמקד בסיפור הזה של שערי חוץ. לא יעזור, קשה לשכנע אותי שניצחון 2:3 הוא פחות טוב מניצחון 1:2. ההיגיון שלי אומר בדיוק את ההיפך. האין המטרה של המשחק היא להבקיע שערים, ועל הדרך גם לבדר? ובכן, אלה המטרות. והרי שלפי ההיגיון הזה, ניצחון 2:3 הוא טוב בהרבה מ-0:1. אבל לא לפי השיטה הנוכחית בה כל עולם הכדורגל (כמעט) עובד. בשיטה הזו, אם קבוצה ניצחה 4:5 בבית, והפסידה 1:0 קטן בחוץ, היא לא בשלב הבא. למה? שערי חוץ.
אנחנו כל כך רגילים לרעיון הזה שאולי קשה להשתחרר ממנו. אולי קשה לאנשים להבין עד כמה הוא מעוות, אבל כאלה הם החיים שלנו. אנחנו נולדים לתוך כל כך הרבה תפישות ותבניות ואשליות שמוכרים לנו עוד כשהיינו בשא"ש, שאחר כך אנחנו מבלים זמן ניכר מחיינו הבוגרים בניסיון להבין אותן, בניסיון לשבור אותן, או פשוט בלחיות לפיהן. כמו עדר.
והעיוות של שערי החוץ, כדרכם של עיוותם, לא נעצר כאן. כי במצב שמשחק הגומלין נכנס להארכה אחרי ש-90 הדקות הסתיימו בדיוק באותה תוצאה של המשחק הראשון, הרי שעכשיו לקבוצה האורחת יש עוד חצי שעה – חצי שעה יותר משקיבלה היריבה שלה – לנסות ולהבקיע את שער החוץ הזה, ששווה כל כך הרבה. "אבל זה מתקזז עם זה שהקבוצה הביתית מקבלת חצי שעה יותר על המגרש שלה", יגידו התומכים ברעיון. ואני אומר ששני שליליים לא הופכים משהו לנכון (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
יש לזה פתרון פשוט. ככה זה בדרך כלל עם הדברים האלה – הפתרון פשוט, אבל (כמעט) אף אחד לא מנסה אותו אפילו. במצב ששני המשחקים נגמרו בתוצאה עם אותו הפרש, למשל, 1:2 לקבוצה המארחת במשחק הראשון ו-2:3 למארחת במשחק השני – אין צורך בהארכה, וצריך מיד לעבור לפנדלים. וברור שגם פנדלים הם לא פתרון מושלם, אבל זה כבר סיפור אחר.
והמסקנה - כן, יש מקום לחשש. בתור מדגם נלקחו מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל תל אביב באירופה, והשנתיים האחרונות (הנוכחית והקודמת) בליגה האירופאית ובליגת האלופות. מהן הוצאו כל המקרים בהן קבוצה אחת ניצחה 1:2 בבית במשחק הראשון, כדי לראות מה קורה בגומלין. התוצאה: מ-27 המקרים שנמצאו, ב-14 מתוכם הקבוצה שהפסידה במשחק הראשון 2:1 בחוץ (גנק, במקרה שלנו) עשתה תוצאה מספיק טובה בגומלין בבית ועברה הלאה. בעברית: פחות או יותר חצי-חצי. כלומר, מהבדיקה הזו אפשר לומר שחיפה לא ייצרה לעצמה שום יתרון לקראת משחק החוץ. למרות שניצחה. קראו שוב את המשפט הזה: "לא ייצרה שום יתרון, למרות שניצחה".
מבין 13 הקבוצות שכן עברו שלב אחרי שניצחו 1:2 במשחק הראשון, 6 סיימו את הגומלין בחוץ בתיקו, ו-7 ניצחו. במלים אחרות – הפגינו עליונות לאורך כל ההתמודדות ולא הפסידו באף אחד מהמפגשים (שלוש פעמים נגמר שוב 2-1 אחרי 90 דקות. פעמיים המארחים ניצחו בפנדלים, פעם נוספת עשו זאת בהארכה). המספרים האלה אומרים דבר אחד ברור: מכבי חיפה צריכה באמת, ולא רק בשביל הקלישאה, לעלות למגרש בבלגיה כדי לנצח. גנק, מצידה, מגיעה בידיעה ששער אחד שהיא סופגת ופתאום עליה להבקיע שלוש פעמים, אם היא לא רוצה לתת לחיפה עוד חצי שעה להבקיע שער חוץ יקר כל כך.
ואם זה נראה לכם קצת לא הוגן, קצת לא ספורטיבי, קצת מעוות, קצת דבילי, אז זה בסדר. אתם לא לבד. אתם רק לא בצד שמחליט. ברוכים הבאים, כיף פה.