רגעי חסד: המפגן המרגש של אוהדי הכדורגל

קשה למצוא רגעים של חסד בכדורגל הישראלי. לרוב הוא קשה, מיוזע, אלים ועצבני. משהו שאתה אומר לעצמך בשביל מה צריך את זה? למה זה טוב? אבל אתמול קבלנו הוכחה לטוב שיש בזה. בטוב שבאהדה לקבוצה, בהשתייכות לקהילה שמאוחדת באהבה לקבוצה ורעיון.
 
שון כרמלי חייל בודד, נהרג בקרבות בעזה. לרגע היה חשש שההלוויה תהיה בנוכחות אנשים מועטים בלבד, ואז ניתן היה לראות את הכוח של ציבור אוהדים. הרי מי ששייך לקהל האוהדים לעולם אינו יכול להיות בודד, תמיד הוא חלק מקהילה, שמתברר שיודעת להתאחד בשביל ליצור תמיכה והזדהות.
 
אוהדי מכבי חיפה החליטו ששון כרמלי ז"ל לא ייטמן כשרק קומץ אנשים מלווה אותו, וגייסו והפצירו בכל אוהדי הקבוצה, אבל גם במי שאינו כזה, לבוא וללוות אותו בדרכו האחרונה.
 
כארבעים אלף איש, הגיעו. הם באו מחיפה, ומכל הארץ. הם באו ללוות אדם שרובם לא הכירו, אבל לרובם היה משהו משותף איתו, משהו חזק, אהדה משותפת לקבוצה, אהבה גדולה שאינה תלויה בדבר. כל אחד מהם הבין שזה המעט שהוא יכול לתת, להיות שם כשמישהו שחולק איתך דבר כזה, ושהקריב את חייו על מנת שכולנו נוכל להמשיך ולחיות בארץ הזו, מגיע לנקודת הסיום.
 
אוהדי מכבי חיפה הוכיחו אתמול, שיש הרבה טוב בכדורגל הישראלי ויש הרבה טוב בקהילה שלהם, ושלא רק שקבוצתם לעולם לא תלך לבדה, גם אף אחד מהם לעולם לא יילך לבדו.
 
יהי זכרו ברוך.