ראש גדול: אז למה שאנגליה תזכה במונדיאל?

עידן ועופר קדוש, ערן אברהם, טל הרמן ועוד עשרה אוהדי אנגליה מורעלים, שכרו לימוזינה ויצאו ביום חמישי באישון לילה מכפר סבא לכותל המערבי בירושלים כדי לטמון פתק, לקיים טקס ולערוך תפילה למען הצלחת אנגליה בדרום אפריקה. יהיה קשה בוודאי למצוא בכל רחבי תבל מקבילה לאדיקות המטורפת הזו, שלא לומר הטירוף האדוק - אבל אפשר בהחלט להבין מאין נובע האקט המוקצן של החבורה: מהצורך בחותם מיוחד על ההזדהות הפנאטית שלה, ומהניסיון לגייס גורמים חיצוניים - את כל הגורמים האפשריים, בבחינת אם לא יועיל לא יזיק - לטובת הנבחרת האהובה שלה.

כי אנגליה באמת זקוקה לכל עזרה שהיא יכולה לקבל. מאז 1966, היא לא ממש מסתדרת לבד. שש פעמים היא נפלה ברבע הגמר, פעם אחת בחצי הגמר ובשלוש מכל אלו (90', 98', 2006) הודחה בדו קרב מהנקודה הלבנה. נקודה לבנה? הצחקתם, כלומר דיפרסתם, את אנגליה, שפנדלים הפכו לסיוט השחור משחור שלה. והרי מדובר בנבחרת שלכל טורניר מגיעה עם טונות של ציפיות, מגובות במגה אמונה ומיליון ג'יגה פוטנציאל, אבל למרות שאדוארד מרפי הוא דווקא אמריקני, החוק שלו פועל על אנגליה באופן קבוע: משהו שוב ושוב משתבש, ואם הוא לא משתבש - אנגליה מגלה שמוטב לו הוא היה משתבש.

האם מרפי יחייך מפה לאוזן במוצאי שבת, כאשר ארה"ב תפגוש את שלוש האריות? הרבה משוואות אמורות להיפתר ב-90 הדקות הראשונות הללו ברסטנברג, אבל המסקרנת מכולן היא אם אנגליה תצליח להיות הנבחרת המסודרת והמשכנעת של דון פאביו קאפלו בשנה וחצי הראשונה שלו בתפקיד, או שהיא תדמה יותר לנבחרת שמאז ההפסד הרשמי היחיד בעידן המאמן האיטלקי - לאוקראינה כאשר ההעפלה כבר הובטחה - מתזזת בין כירסום לדעיכה, בין פציעה למכה, ותניח על השולחן אקדח או אפילו תירה לעצמה ברגל, כבר במערכה הראשונה.

קאפלו עצמו אמיץ דיו כדי לכוון אל הגמר. אל תקחו את ההצהרה שלו כמובנת מאליה. לא רק בגלל שהוא מודע לנקודות התורפה ולתקופה הרעה יחסית העוברת על אנגליה, אלא מפני שלא חסרו מאמנים ומנג'רים של שלוש האריות, שדיברו כאילו הם יוצאים לקרב עם שלושה סנאים. סוון יוראן אריקסון, מי שהוביל את אנגליה לשני המונדיאלים הקודמים, הוא הדוגמא הבכירה. בכל פעם שהשבדי פתח את הפה בהתייחסות למטרות ולסיכויים, הוא נשמע יותר כמו מאמן בליגת העל הישראלית, שאליפות בלכסיקון שלו היא מלה גסה ואשר מפחד מהצל של ההתחייבות כאילו הצבת הרף הגבוה היא בעצמה חלק מהלוזריות, במקום שתהיה ראש גדול.

אבל קאפלו הוא לא אריקסון. גם לא סטיב מקלארן, קווין קיגאן, הווארד ווילקינסון, גלן הודל וטרי ונבלס. בניסיון, קור הרוח, הידע הטאקטי, המיומנות בניהול צוות והמנהיגות שלו, הוא מאפיל כנראה גם על סר בובי רובסון המנוח, האחרון שהוביל את אנגליה לחצי גמר גביע העולם. לדעת האנגלים, המנג'ר היחיד המסוגל להתחרות עם קאפלו ואולי אף להגיע עימו לפנדלים, הוא אלף ראמזי המנוח, מי שהוביל את מולדת הכדורגל לזכיה האחת והיחידה בתולדותיה.

אם קאפלו הוא איפוא הראמזי המודרני - שליט בלעדי בעל אידיאולוגיה ודרך ברורות שאיננו לוקח שבויים ולא עושה חשבון לאיש ושעיתונאי איטלקי כינה אותו לאחרונה "מוריניו על סטרואידים" - הרי שלא פלא שהציפיות ממנו הן שיחצה את אותו קו מטרה של 1966. קאפלו אסר על שימוש בטלפונים סלולריים מחוץ לחדרים במהלך מחנות אימון, הדיח את החמאה מתפריט של ארוחות הכדורגלנים, הכריז חרם על הופעה פומבית של שחקנים בכפכפים או מכנסיים קצרים, ובחודש שעבר אף נכנס לעימות עם ראשי ההתאחדות בגלל סירובו המוחלט לאפשר לשחקני הסגל להקליט פזמון/המנון מונדיאל לקראת דרום אפריקה. למרות שמדובר בגימיק מוכר, נוהל עתיר שנים, ההתאחדות התקפלה. מסתבר איפוא שאפילו את המסורת, אלמנט כמעט קדוש בתרבות האנגלית, הכניע דון פאביו. כל שנותר לו עתה הוא להכניע גם את מסורת הקריסות והנפילות של הנבחרת.

זה לא יהיה פשוט. ולא בגלל הפציעה של ריו פרדיננד. דווקא ההעדרות הזו יכולה לשמש תירוץ טוב למעידה, אבל קאפלו הוא האחרון שישתמש בה, ובצדק. אנגליה יכולה להתגבר על חסרון הקפטן בעזרת גיבוי סביר של לדלי קינג, מתיו אפסון, ג'יימי קאראגר ומייקל דואסון לצד ג'ון טרי. אבל לקאפלו יהיה יותר קשה להסביר כיצד הוא ממשיך להטיל את יהבו על דייוויד ג'יימס, שוער יציב אך נוטה לקטסטרופות, שבאוגוסט יהיה בן 40, מדוע מחצית מהקישור בסגל מורכבת משחקנים - ג'ו קול, שון רייט פיליפס, מייקל קאריק - שהשקיעה שלהם לאחרונה היתה חדה יותר מזו של ישראל בבוץ הטורקי - ואיך זה שאפילו הונדורס וניו זילנד היו מתקשות למצוא מקום בחוד לז'רמיין דפו, פיטר קראוץ' ואמיל הסקי.

אבל אם מישהו יכול למצוא את התשובות לקושיות האלו, זה כנראה קאפלו, הקלף האנגלי הכי חזק. אנגליה היא אחת הפייבוריטיות בעיקר בגלל עמדת המאמן שלה. סטיב נאש, כדורסלן פניקס סאנס ואוהד כדורגל וטוטנהאם מושבע, עקץ לפני חודש את ז'וזה מוריניו כשפירסם הרכב אידיאלי של המאמן הפורטוגלי - 11 שוערים. אם נאש היה יכול, הוא היה מפרסם גם את החלום הרטוב של אנגליה: למפארד, רוני ובתשע העמדות הנוספות פאביו קאפלו. כמה חבל שהאיטלקי לא יכול גם לשחק לצד שני האסים שלו, כמעט היחידים שהגיעו לדרא"פ בכושר שיא.

אז בהעדר היכולת להשפיע מבפנים, קאפלו יצטרך להיות ראמזי. למלא את הסדקים, למצוא גלגלים רזרביים (ג'ף הרסט במקום ג'ימי גריבס? אומה שלמה ספקה כפיים לפני שמחאה כפיים), לעשות לאנגליה טיפול 2010 כדי להחזיר אותה למסלול הקאפלואי של המוקדמות. כרגע אנגליה היא עדיין נבחרת של אמים (IF וכאשרים). אם רוני יישאר בכושר שיא. אם רוני לא יורחק. אם רוני לא ייפצע. אם בארי יהיה כשיר. אם החבר'ה הטובים יחזרו לעצמם וימצאו פתאום את היכולת שאבדה להם בליגה. אם יהיה שוער בשער. אם לא נגיע לפנדלים. אם כל סימני השאלה יהפכו לסימני קריאה (אם שאלתם, אני ספקן) - רק אז יכולה אנגליה לעשות את האם-אמא של המונדיאלים.