קומץ? תשכחו מזה. מאות מאוהדי בית"ר הם גזענים ואלימים. טור אישי

הקלישאה בירושלים אומרת שמדובר בקומץ; שאפשר לספור אותם על כף יד אחת, גג שתיים; שאין הצדקה להפחתת נקודות או קנסות כבדים. כדי להרחיק אותם מהקהל הנפלא, לדברי הירושלמים, וכדי לקרב אותם למונחים שנלקחו מעולם הפשע והעבריינות, הם מזכירים שוב ושוב את שמם, "הפמיליה". הם לא אוהדי בית"ר, יאמרו לכם בבירה, הם אנשים שמזיקים לקבוצה, למועדון, למנורה, לבננות המלמיליאניות שיושבות בדוכני שוק מחנה יהודה. ובכן, אל תאמינו להם. ממש לא מדובר בקומץ, אלא אם קומץ פירושו מאות אוהדים מכל הסוגים, הצבעים והגילאים.

מה שקרה אמש - אחרי המשחק מחוץ לאיצטדיון בלומפילד במסגרת רבע גמר גביע המדינה - הוא לא פחות מתופת נפשי. לא היו דקירות, לא היו עצורים, לא קראתם על זה בעיתונים. שמעתם אולי שהשופט חילק אפיקומן מאוחר לאדומים, שהמגן הצעיר של בית"ר התפרץ עליו, שאיגוד השופטים יעשה לו סוף ושבגדול מדובר בחתיכת בן זונה שלא יודע כדורגל. שמעתם גם על תגרה בין שחקנים משתי הקבוצות על כר הדשא. אבל על אווירת הטרור שכפו אוהדי בית"ר על אוהדי הפועל ת"א לא שמעתם. נו, זה קטן מדי וסקסי פחות משחקנים ששורטים.

כמו שכדורסלנים עושים קריירה מהדברים שלא כתובים בסטטיסטיקה - אותה מסירה שמגיעה לפני המסירה שנרשמת כאסיסט, אותו לחץ על הרכז היריב שגורם לאיבוד כדור מבלי שייחשב כחטיפה, אותה רוח גבית מהספסל שמצליחה להפוך משחק - כך אוהדי בית"ר עושים את ה"קטנות" שלא רשומות בסטטיסטיקה, לא מכניסות אותם לכלא, לא פותחות להם תיק במשטרה, לא מקבלות אייטמים בעמודי החדשות. קללות גזעניות, שימוש בהיטלר, יריקות, מכות שלא יביאו אף אחד לחדר המיון, הכל לעיני שוטרים, בפרהסיה, מול הורים וילדים, זוגות צעירים, חברים בגיל הטיפש-עשרה. בלי בושה, בלי פחד, כאילו הם מנסים להשיג את עיטור האומץ לשנוא.

תיאור הדמויות
• אני: בן 32, 1.78 מטר (עם מגפיים), אוהד הפועל ת"א. לובש חולצה שחורה ארוכה ומכנסי ג'ינס בצבע כחול. צעיף אדום לצווארי.

• הוא: בן 19 לערך, 1.85 מטר, אוהד בית"ר ירושלים. לובש חולצה שחורה קצרה ומכנסי ג'ינס בצבע כחול כהה או שחור. לצווארו אין צעיף.

חוץ. לילה. החניה שמחוץ לאיצטדיון בלומפילד, יפו
הוא מתקרב בצעדים מהירים, עיניו אומרות שנאה, תנועת גופו אלימה. אני מבחין בו בזווית העין, שולח מבט עמוק לתוך עיניו כדי להראות לו שאני לא מפחד ממנו. באותן שלוש שניות אני מספיק להבין שאין שום דבר בעולם שיכול לעצור את ההתנגשות. זו תהיה תאונת דרכים סוציאלית, סופרקלאסיקו תרבותי. כל החרא המצטבר שמייצרים הסוסים של המג"בניקים - שיושבים מטר מעל פני האדמה, עדים דוממים למתרחש - לא יצליח להיערם מספיק גבוה כדי לבנות חומה שתמנע את הפיצוץ.

ואז הברך שלו פוגעת בצלעות שלי. הכאב הפיזי מתגמד אל מול תחושת העלבון. הוא רק בן 19, אבל יש לו מבט רצחני בעיניים, מהסוג שחיילים רוכשים בלבנון, מהסוג שפלשתינים מאמצים בעזה. המילים שלו צורבות: "יא אשכנזי מזדיין", "חבל שהיטלר לא הרג עוד שני מיליון בשואה" ועוד נאצות איומות שמקורן בשנאה עדתית. אני בוחר להתעמת איתו. היד שלי מתלבשת על העורף שלו, כמו כשמרימים חתול צעיר כדי להעביר אותו מהחלון לכיסא. מתפתח דיאלוג קצר בין שני הצדדים.

דיאלוג

אני: "תגיד, עשיתי לך באופן אישי משהו רע? זה רק כדורגל. מה נסגר איתך?"

הוא (מחליף ללשון רבים, ספק חושש, ספק מודע יותר לעצמו): "יא בני זונות, נתנו לכם פנדל שלא היה, השופטים מכרו את המשחק, אתם בני זונות מניאקים, צועקים לנו 'ירושלים בירדן', 'פלייאוף תחתון'".

אני: "אחי, פרופורציות... במגרש מקללים, כשנגמר המשחק שוכחים. חלאס, קח אוויר".

הורדתי את היד מהעורף שלו. הוא לא התנצל על הברכייה, גם לא על המילים הקשות. מבחינתו אני לא אדם שוחר שלום, שפוי והגיוני, אלא קוקסינל שמאלני. בהמשך הדרך, כמה מטרים משם, גיליתי ביחד עם עוד כמה עשרות אוהדי הפועל, שלא מדובר בצעיר טיפש אחד, גם לא בקומץ, אלא בעדת אוהדים מפחידה שלא בוחלת באמירות גזעניות, יריקות, תקיפת נערים, שנאת אשכנזים ואהבת הנאצים, כאילו השד העדתי אמור להתקיים גם היום, כאילו יום השואה הוא יום אבל אשכנזי ולא יהודי, כאילו שאם יש לך צעיף על הצוואר שמשייך אותך לקבוצה מסוימת אתה יכול להתנהג במקומות ציבוריים כמו שלא היית מעז להתנהג בלי הצעיף.

ובכל אותה דרך הולכים אוהדים בצבע אדום בשיירה שקטה ומושפלת, כאילו אמא של כולם מתה בתאונת דרכים, לא כמו אחרי ניצחון מול היריבה העיקשת והשנואה (ספורטיבית) שמסמלת את ההפך הגמור. חבל, כי לבית"ר יש קהל אדיר, שיודע לדחוף את הקבוצה בעיקר בהר הגעש בטדי. חבל, כי אוהדי כדורגל צריכים ללכת בגאווה אחרי נצחונות. חבל, כי על חולצות שחקני בית"ר היה כתוב אמש "די לגזענות".

אותה אלימות היתה אמורה לגרום לאוהדים שמחפשים אסקפיזם, שבאים מאהבה למשחק, מתשוקה לאנרגיות, כמוני וכמו רוב אוהדי הכדורגל, להחליט באותו רגע ש"כף רגלי לא תדרוך יותר במגרשי כדורגל". אבל לא, זה יהיה ניצחון של כל החרא שהמדינה שלנו מייצגת, של הערסוואטיות, של השוטרים שיושבים על הסוסים ומחרבנים בעצמם במקום לעשות את העבודה, של האוהדים בצהוב-שחור שיורקים עליך מילים שצורבות את הנשמה.

ואנחנו, אוהדי המשחק האמיתיים, רוצים לנצח, גם אם זה מפנדל שקיבלנו במתנה מהשופט דקותיים לסיום; רוצים יום אחד ללכת עם הילדים שלנו למגרש, כמו בלונדון; להוציא את הרגשות בצורה שרק גברים שהולכים לכדורגל מסוגלים. זה חלק ממה שכל כך רומנטי בכדורגל. אחרת יישאר לנו רק הפלייסטיישן.

>>> ובמשחק עצמו: הפועל ניצחה את בית"ר מפנדל שלא היה

>>> מסתמן: השופט אלי חכמון יושעה בעקבות האירועים

>>> אלימות גם במגרש. בן שהר: "חדד נתן לי פצצה לעורף"

>>> בעקבות התגרה: ידין, קורנפיין ודסה יועמדו לדין

>>> כתבה על "הפמיליה". מתוך "השבוע עם גיא זהר"