חזרה לעתיד: ערן זהבי והפועל תל אביב חוזרים לטדי

אם תתפסו את ערן זהבי בפינה איפשהו, בלי שאף אחד מסביב יכול לשמוע אתכם או אותו, בלי שום סיכוי שהשיחה ביניכם תדלוף וגם תבטיחו לא לספר לאף אחד על מה דיברתם, לדעתי (שלא מבוססת על היכרות, מעולם לא החלפתי מילה עם האיש) הוא יודה בלי להסס כי לדעתו הוא השחקן מספר 1 בליגה, אולי אפילו אחד השחקנים הגדולים שצמחו כאן בשנים האחרונות. המסקנה הזו היא היחידה שניתן לשאוב מצפיה אדוקה וממושכת בקשר הפועל תל אביב, שבחודשים האחרונים משחק כדורגל כאילו הוא לא מסוגל לטעות. הדברים הללו ממש לא נאמרים לגנותו, להיפך. זהבי הוא הדוגמא החיה ונושמת לאיך צריך להתנהג שחקן כשהולך לו, איך למקסם תקופה קסומה, איך לחיות עם שתן בראש ואפילו להפיק ממנו תועלת.

הערב הוא ישוב לזירת הפשע, למקום שבו הוא הפסיק להיות שחקן טוב בקבוצה מעולה והפך לסוג של מיתוס ומשם, למועמד הלגיטימי ביותר לתואר שחקן העונה במידה שהפועל תיקח אליפות שניה ברצף (חוץ מאניימה, שהוא מועמד אופטימלי בכל עונה). אם לפני אותו שער ניצחון בטדי זהבי היה השחקן הרביעי או אפילו החמישי הכי חשוב בקבוצה של אלי גוטמן, כיום הוא שני רק לשוער שלו. שכטר נפצע, נאתכו ודה סילבה עזבו, ורמוט מפציע בתדירות לא קבועה ופתאום זהבי הוא כבר לא רק זה שיודע לשים את הרגל במקום או בזמן הנכון, הוא כבר זה שסוחב את הקבוצה על הגב. בשערים, בבישולים ולא פחות בהגנה. לכבוד השיבה לטדי, זה הזמן לחזור אחורה ולבדוק כיצד קרה המהפך הזה וכמה ממנו נולד מתוך אותו מיתוס.

1. טדי. 15.5.2010 - שער האליפות

כמובן שהכל התחיל שם. השער הזה ביטא את אחת משתי התכונות שייחדו את זהבי עוד לפני שהבלאגן סביבו החל לגדול: כושר גופני מצוין ויכולת סיום יוצאת מן הכלל ביחס לעמדה שלו במגרש. אותה יכולת סיום מורכבת מהסיום עצמו, אבל גם מהיכולת להגיח לעומק ולהיות בזמן הנכון במקום הנכון - יכולת שאיפיינה את וואליד באדיר בתקופה בה שיחק כקשר בחיפה. דווקא במקרה הנ"ל זה לא היה קשה כל כך, כל הקבוצה הייתה ברחבה של הרוש, הכדור נהדף מהבעיטה של ורמוט והשאר ידוע. "אם הייתי צריך לבחור שחקן אחד שיגיע לכדור הזה", אמר אלי גוטמן לאחר מכן, "זה היה ערן זהבי". המיתוס נולד.

2. בלומפילד. 24.8.2010 - השער מול זלצבורג

הנה דוגמא קלאסית למקומה של התקשורת בכל התופעות הללו. עובדה: הפועל תל אביב הייתה עולה לשלב הבתים של ליגת האלופות גם ללא השער שכבש זהבי בדקה ה-92 בבלומפילד הודות למאזן שערי החוץ שלה. המפגש בארץ, בו היא לא הייתה בשיאה, עמד לפני סיום. הכדור היה קרוב לרחבה של האוסטרים ונותרו 30 שניות לתוספת הזמן. כאן בא לידי ביטוי הכושר הגופני הנפלא של זהבי, שהמשיך לרוץ גם אחרי שרוב חבריו נותרו בהגנה, החליף מסירות עם אביחי ידין ומצא את הפינה. בשביל כל גופי התקשורת (כולל שלי, אני לא מוציא אף אחד מן הכלל) זה הספיק. עוד גול בדקה ה-92, עוד פעם במשחק מכריע, משמע ערן זהבי העלה את הפועל לליגת האלופות. זה כבר לא מקרה מבודד, זו תופעה.

3. בלומפילד. 16.10.2010 - השער בדרבי

אמנם עכשיו זה נראה כמו היסטוריה עתיקה, אבל הפועל פתחה את הליגה בצורה מגמגמת מאוד. עד המחזור השישי היא כבר הספיקה לרשום שני הפסדי ליגה - כפול מכל העונה שעברה, ולחלץ עוד תיקו מהפועל עכו בגרין. מכבי, מנגד, הגיעה אחרי ארבעה ניצחונות רצופים. השליכו פנימה את הסגל הצהוב המרשים ואת הקושי המוכח להתמודד עם שלב הבתים של האלופות לצד הליגה, ומה שיוצא זה רושם עז שהנה הגיע הדרבי שיהפוך את ההגמוניה העירונית. רושם שהחזיק מעמד 180 שניות. והפעם זהבי לא רק היה במקום הנכון בזמן הנכון, הפעם הוא חילץ כדור בחצי המגרש שלו, רץ 70 מטרים, קיבל כדור נפלא מתמוז, עבר את שטראובר ושם את זה בפינה. חד, אלגנטי, פעולה של שחקן שבטח בעצמו, שיודע שהוא הולך להצליח. החולשה של מכבי בשאר ההתמודדות מיצבה את השער הזה כשער ניצחון. והנה, ערן זהבי הכריע עוד משחק גדול.

4. סטאד דה ז'רלאן. 7.12.2010 - המספרת

את הקטע הזה צריך לפתוח שבועיים לפני כן, עם הצמד מול בנפיקה. הנה הניצחון הראשון של הפועל תל אביב אי פעם בליגת האלופות, ומי הכריע אותו? זהבי. אז מה אם הנגיחה שלו בשער הראשון נכנסה רק בגלל שפגעה בדויד לואיז, ואז מה אם השער השלישי הגיע אחרי שהפורטוגלים כבר היו עייפים ושבורים (שוב, עניין הכושר הגופני), ואז מה אם בכלל כל המשחק הזה היה צריך להיגמר לפחות ב-3:5 לבנפיקה? הכול הוחלק ושויף לטובת האגדה והתעצמותה, ואת הפירות ראינו שבועיים לאחר מכן. "הכדור של סלים הלך קצת אחורה, אז חשבתי לנסות מספרת", אמר זהבי. אולי זה נאיבי או יומרני לחשוב כך, אבל אני באמת מאמין שאלמלא כל מה שקרה איתו בחודשים שלפני כן, לא היה לו מספיק בטחון לנסות מהלך שכזה מול 60 אלף איש מעל הבמה הכי גדולה של הכדורגל האירופאי. אבל הוא ניסה, והצליח.

5. בלומפילד. 27.2.2011 - השער מול מכבי חיפה

הנה מה שזהבי עשה מאותו רגע שהמספרת בצרפת נכנסה: בישל לוורמוט שער ניצחון מול בני יהודה, בישל פעמיים ברביעיה על רמת גן, כבש ובישל בחמישיה מול הפועל חיפה, בישל ברביעיה על עכו, בישל ב-1:1 בקרית שמונה וגם ב-1:1 בדרבי. כל מה שקרה בארבעת הסעיפים הקודמים התנקז ליכולת שרואים ממנו מאותו משחק ועד היום. זה שחקן שמאמין שהוא הכי טוב על המגרש, שמאמין שהוא לא יכול לטעות, שמאמין שהיכולת להכריע את המשחק נמצאת אך ורק ברגליים שלו. את הבישול לבאדיר בדרבי הוא פתח בדריבל בו עבר שני שחקנים אחרי קרן, במצב שבו אם הוא מאבד את הכדור מכבי מייצרת מתפרצת כמעט בוודאות. אבל איבוד הכדור זו בכלל לא אופציה מבחינתו, לא עם כמות הבטחון ממנה הוא נהנה.

השער מול מכבי חיפה מהווה את הפסגה של כל הסיפור הזה כי בעיטות חופשיות זה מצב של תנאי מעבדה. לשחקן יש את כל הזמן שבעולם לחשוב על ההשלכות של הבעיטה, על מה יקרה אם הוא יבקיע או אם הוא יחטיא, על המעמד, על הכל. זהבי חשב על כל הדברים האלה, לקח שני צעדים ושם את זה בפינה כאילו מדובר בזריקת עונשין בכדורסל והוא שחקן של 90% בקריירה. במשחק העונה. במצב של שוויון. עד לנקודה זו הרבה מההייפ סביבו היה רק הייפ. מהנקודה הזו והלאה, המציאות הדביקה את המיתוס. זו כבר לא אגדה, זה פשוט ערן זהבי.