הלחץ, הבעלים, התקשורת ומחנה נמני: האתגר של מוטי איוניר

נמני בחוץ, איווניר בפנים - סיקור מיוחד 

מוטי איוניר אמנם לא זכה עם מכבי תל אביב באליפות אך במשך עשור שלם, בשנות ה-80, הוא היה השחקן שהכי מזוהה עם המועדון. נכון שבמובן מסוים היה זה דור מדבר אך איוניר תמיד נתן הכל על הדשא. לא היה לו הכשרון של שני הקשרים הדגולים בני תקופתו, אורי מלמיליאן ומשה סיני, אך איוניר לא היה פחות גאה מהם. הוא ייצג את המכביזם במובן האידאי גם אם פחות במובן ההישגי. ולמרות זאת הוא היה שחקן די מצוין.

איוניר הוא בן עשירים משכונת אפקה ובן לאוהד מכבי שחלם להיות כדורגלן צהוב וכבר לפני גיל 17 הגשים את החלום. הכשרון הטכני שלו בבעיטה ובמסירה היה ניכר אך לא פחות מכך התגלה כבעל רוח לחימה. לעתים איוניר איבד עשתונות אך גם כשזה קרה נדמה היה כי הסיבות העיקריות לכך הן תיעוב להפסדים ומחויבות לקבוצה. למרות שסיים את הקריירה בקבוצות אחרות הוא המשיך להיות מזוהה לחלוטין עם מכבי תל אביב. אלמלא מערכת יחסים עכורה עם אבי נמני, היורש לחולצה מס' 8 ונותן הטון על כר הדשא, ביציעים ובמשרדי ההנהלה, איוניר ככל הנראה היה מקבל את משרת האימון לפני עשר שנים.

הוא נאלץ להמתין, לעבוד בעיקר בקבוצות מסדר גודל בינוני-קטן, להשתלם באירופה פעמים אינספור, לפרשן בטלוויזיה ולאמן נבחרות צעירות לפני שקיבל הזדמנות להגשים את אחד מחלומות חייו. לאיוניר, על פניו, אין את הרזומה כדי לקבל קבוצה כמו מכבי. גם כמאמן הוא לא זכה באליפות או בגביע ולא עבד באף מועדון שהוא באמת גדול. אך גם אלישע לוי לא עבד במועדון גדול לפני שקיבל את מכבי חיפה. ואילו אבי נמני ורן בן שמעון זכו לאמן את מכבי עם פחות ניסיון באופן משמעותי בהשוואה אליו. בעבר גם משה סיני ואלי אוחנה קיבלו את מפתחות האימון לקבוצות שאתם היו מזוהים באופן מיידי. העובדה כי במקרה של סיני, אוחנה ונמני זה נכשל בגדול אולי מלמדת על כך שכדי להצליח כמאמן, גם אם מדובר בקבוצה שעימה הסופרסטאר מזוהה, הוא חייב ניסיון בשדה האימון.

אלא שגם זה לא תעודת ביטוח. ראו מה אורי מלמיליאן עושה השנה בבית"ר ירושלים או מה שייע פייגנבוים, גיורא שפיגל וצביקה רוזן עשו בהפועל ומכבי תל אביב כשהגיעו אליהן על תקן אייקונים עם ניסיון רב. רוצה לומר: אין שום גארנטי בביזנס הזה, ולמרבה הצער במרבית המקרים שחקנים שהם אייקונים של מועדון לא מצליחים בו כמאמנים.

קיימים יוצאים מן הכלל כמו מוטל'ה שפיגלר, ניר קלינגר ורוני לוי, שהוליכו את מכבי נתניה, מכבי תל אביב ומכבי חיפה לאליפויות, אך שלושתם סיימו אף הם את הקדנציות שלהם בתחושות מאד לא נעימות. הכדורגל הישראלי הוא אכזרי מאין כמותו וזה נכון בעיקר כאשר מדובר בשחקני עבר דגולים שמנסים לשחזר הצלחה כמאמנים. לכן מוטי איוניר ניצב בפני אתגר עצום.

ראשית, עליו להוכיח שהוא מכביסט אמיתי, כזה שגם אם לא הצליח לזכות באליפות כשחקן מסוגל להושיע את קבוצתו האהובה כמאמן לאחר שנים כה רבות של כשלון. שנית, עליו ליצור זיהוי ואהדה בקרב מרבית הקהל, זה שחלקים לא מבוטלים בו נאמן לנמני, יריבו של איוניר (ורבים אחרים) במשך עשור וחצי. בנוסף, עליו להסתדר עם בעל בית קנדי, כזה שאינו חלק מהעסקונה המקומית ועלול לדרוש דרישות מרחיקות לכת - כמו למשל להעפיל לשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג במהלך השנתיים הקרובות. וזה עוד לא הכל. עליו ליצור גם יחסים תקינים מול כלי התקשורת, שחלקם עדיין רווים בעורכים ועיתונאים שמחויבים לנמני ויחפשו כל משברון קטן כדי להאיר את איוניר באור לא מחמיא.

בעיה נוספת ולא פחות משמעותית שמציבה היא התקשורת היא האופן שבו היא מסקרת את מכבי תל אביב. למרות שהמועדון הזה כושל כל כך הרבה שנים הוא עדיין מקבל הכי הרבה אינצ'ים באתרי האינטרנט ובעיתונים. העיוות הזה רק מעצים את תחושת הכשלון. כיוון שהעיתונות לא תשתנה, איוניר פשוט יהיה מוכרח להצליח, בגדול ומהר, כדי שכמעט כולם יראו בו האיש הנכון.