הקלות הבלתי נסבלת של האובר-רייטד

אם יש משהו שאני שונא בחברה שלנו (ויש לא מעט) אלו דברים שנקראים "אובר-רייטד". סלחו לי על האנגלית, אבל זה נשמע יותר טוב ככה. יש המון אנשים, מוצרים, מוזיקה, סרטים ומה לא, שהם "אובר-רייטד", או בתרגום חופשי - מוערכים יתר על המידה. אם זה הסרט "אווטאר" שנראה כמו גזרי עלילה משלל סרטי פעולה שונים בתוספת הרבה אורות מנצנצים, או בריטני ספירס שכל קשר בינה לבין זמרת הוא מקרי לחלוטין ואפילו עד ראש הממשלה הנוכחי שלנו, מר בנימין נתניהו שהצליח להיבחר לקדנציה שנייה, למרות שלא הוכיח את עצמו עוד בראשונה. המכנה המשותף של כל המוזכרים לעיל הוא פשוט - בצורה מסתורית וקוסמית, האובייקט נכנס לזרם המרכזי, מקבל תנופה וכמו כדור שלג חסר כישרון או תועלת מתגלגל לו אל תוך המוח שלנו וכובש את דעת הרוב.

אבל אם היה אי פעם משהו שפשוט צרח "אני אובר-רייטד" במדינה הקטנה שלנו, ואני מרשה לעצמי לצמצם את המיקרוקוסמוס - לממש מיקרוקוסמוס, הרי שזו נבחרת הכדורגל הישראלית. אם מישהו ייתן לי גישה למערכת בה כותבים את הגרסה העדכנית של מילון אבן שושן, הדבר הראשון שאעשה הוא להכניס את הערך "אובר-רייטד", אפרט בכמה מילים את המשמעות ואדביק תמונה ענקית של נבחרת ישראל בכדורגל.

מאז שאני זוכר את עצמי צופה בכדורגל, משחקי הנבחרת תמיד היו שיחת היום. לא משנה אם זה משחק ידידות, מוקדמות אליפות אירופה או מונדיאל, ביום המשחק הנבחרת תמיד בכותרות. אם זה בשיחות כיתה, מסביב לברזייה, בתחנת הטוטו הקרובה לביתי ובכל העיתונים. אבל מה, לצערי לא הייתי בסביבה בשנת 1970 ולכן, כמו רובכם, לא זכיתי ליהנות מפירות ההצלחה הלאומית ההיסטורית. מאז לא עלינו לשום תחרות חשובה, קיבלנו שמינייה מהדנים במשחקי ההצלבה ואתם לא צריכים אותי כדי להבין שגם העתיד רחוק מלהיראות ורוד. תשאלו את קראגוניס, ניקו קראנצ'ר ושות'.

המקופחים האמיתיים

למרבה העצבים, בניגוד לחבורת הליצנים בכחול לבן, יש המון ספורטאים בארץ הקודש שהם בדיוק ההפך מ"אובר-רייטד". הם "אנדר-רייטד". עשרות ספורטאים שמביאים כבוד למדינה, מגיעים לטורנירים חשובים, מעלים את מפלס הזהב, הכסף והארד שלנו עם מדליות בדרך קבע, עם תקציב של קפה ומאפה ב"ארומה", אבל מה? מי שמע עליהם. השם אלכס שטילוב אומר לכם משהו? אני שם הרבה כסף שלמרבית האוכלוסייה השם עושה חשק לפתוח את התיק ולענות "לא, אין לי נשק". לכל אלה, מדובר בספורטאי צעיר, בן 23, שעלה לארץ בגיל 5 ומאז לא מפסיק להתאמן בהתעמלות קרקע. החבר שטילוב עושה את שלו מחוץ לאור הזרקורים, דואג למימון עצמי לרוב ולמרבה ההפתעה, או שלא, מביא כבוד בבמה הבינלאומית.

להלן רק חלק מההישגים: 2007 - מדליית ארד במסגרת גביע העולם, 2008 - מדליית זהב באותה המסגרת, 2009 - מדליית ארד באליפות אירופה. כל אלה כשאת רוב זמנו העביר שטילוב כחייל בפיקוד העורף, כשאר החיילים, בלי הטבות. שאלת טריוויה זריזה: מה עושה בן סהר בצבא?

עוד הישג עצום למדינה הקטנטונת שלנו הביאה נבחרת הנשים בכדורעף. לאחר 39 (!) שנות כדורעף עקרות מאליפויות חשובות, העפילה הנבחרת לאליפות אירופה. שחקניות אלמוניות שהתאגדו לגוף אחד, בהנהגתו של אריה זלינגר (מאמן כדורעף אגדי בעולם, אבל היי, למה שאנחנו נכיר את השם, הוא לא הופיע בגליצ'ים של אופירה אסייג). בלי תקציב, בלי פפראצי, בלי אירועים יח"צנים ובלי טור אישי באיזה אתר ספורט, הבנות עשו את זה ושוב הוכיחו כי ה"אנדר-רייטד" מנצח. עוד שאלת טריוויה מהירה: אם לא להחשיב את הפלייסטיישן, מתי לאחרונה שיחק טל בן חיים באליפות אירופה?

אפשר לזרוק לאוויר עוד ועוד שמות שממשיכים להביא את המדינה שלנו להישגים מעבר לים, שרובם נשארים אלמוניים וברי המזל מתוכם נכנסים לתודעה לכמה ימים ונעלמים, וגם זה רק אם ממש התאמצו והביאו סנסציה. מישהו אמר שחר צוברי?

5.90 על אוטובוס לאימון

הקלות הבלתי נסבלת שבה חבורת מוערכי היתר שנקראת נבחרת ישראל בכדורגל מקבלת את תמיכת הקהל הישראלי, תוך יריקה חוזרת לפנים שלו, עם אפס הישגים, אפס מלחמה ואפס גאווה חייבת להיפסק (כן ברקו, החמישייה לאוסטריה הייתה אדירה, נו אז?).

ברור לי שהעם הישראלי לא ממש חזק באקט שנקרא חרם צרכנים. עוד יותר ברור לי שהשורות הבאות יתממשו אך ורק בחלומות הוורודים שלי, אבל תתארו לעצמכם לשנייה עולם שבו דדי בן דיין לא מקבל משכורת עתק בשביל אימון וחצי לשבוע, גילי ורמוט לא מבלה עם עדר גרופיות חסרות שכל עד השעות הקטנות של הלילה באיזה מועדון לילה ורוברטו קולאוטי לא מקבל וולבו ודירה שכורה רק כי יש לו שם לטיני מגניב.

דמיינו את עצמכם חיים בעולם ספורטיבי שבו כדורגלים שמביאים עלינו רק פאדיחות בצרורות, אשכרה צריכים לעבוד קשה בשביל תשומת הלב שלנו, בשביל המשכורות שהם מקבלים ובשביל המעמד של חצי אלים בו הם מתבוססים בדרך קבע. מציאות בה ה"אנדר-רייטד" מנצח את ה"אובר-רייטד", מציאות בה אנחנו נפרגן ונשקיע חזרה במי שמשקיע, במי שבאמת מייצג את המדינה בכבוד ולמי שבשורה התחתונה - מגיע לו.

תנו להם תקופת "צינון" של כמה שנים טובות, תנו להם להיעלם מאור הזרקורים. אל תצלמו אותם ב- "206" אוכלים אנטריקוט ותנו להם לשלם בעצמם, לראשונה מזה זמן רב, על הבגדים והמכוניות שלהם. תנו לאוסף החובבנים הזה לעבוד קשה בשביל האהבה שלנו, בשביל החום והחיבוקים. את תקציבי הענק שמקבל "הכדורגל" הישראלי תנתבו לאלו שבאמת מגיע להם, אלו שהוכיחו פעם אחר פעם שהם נאמנים למדינה שלנו מבלי אפילו לחתום על חוק הנאמנות - ל"אנדר-רייטד".

אני מוכן להתחייב שאחרי כמה שנים בהן יתקררו בצל ההצלחות של ספורטאינו האמיתיים וגם יוציאו פה ושם 5.90 שקלים על אוטובוס לאימון, הם ישקיעו, יתאמצו ואפילו יתעלו על עצמם. ואז אולי, רק אולי, הילדים שלי יזכו לטוס לראות אותם משחקים באיזה מונדיאל או שניים.