תעשיה וניהול: הגיע הזמן לתת את מפתחות הנבחרת לצעירים

הנבחרות הצעירות של ישראל הגיעו להישגים יפים למדי בעשור האחרון. כמובן שאין להישגים הללו משמעות רבה מבחינת התעניינות ציבורית, למרות שההעפלה של נבחרתו של גיא לוי לאליפות אירופה לפני שלוש שנים הצליחה לרגש מדינה שלמה. אך בכל זאת הן הוכיחו שגדלים כאן כדורגלנים לא רעים. אולם, בנבחרת הבוגרת לא היה כמעט זכר לשחקנים הללו. בעשור האחרון הנבחרת הבוגרת שייכת כמעט אך ורק ליוסי בניון. הקשר ההתקפי אמנם כבש רק 21 שערים ב-80 משחקים, אך נדמה כי כל גורל הנבחרת תלוי רק בו. פצוע או לא, הקפטן כמעט תמיד משחק, אך הנבחרת לא הגיעה לשום הישג תחת הנהגתו. לא באשמתו, אבל נדמה כי לידו אף שחקן אחר לא הצטיין. גם זאת לא אשמתו, אבל זה המצב. הנבחרת הלאומית בעשור האחרון תלויה אך ורק בכדורגלן אחד.

המצב הזה היה צריך להדליק נורה אדומה אצל מישהו שמסוגל לשנות משהו ולגרום לו לבצע פעולה. אך כמעט בכל השנים לא ראינו הליכה סיסטמטית על שחקנים צעירים. פה ושם הם קיבלו הזדמנות, אך כמעט תמיד היה זה באופן ספורדי ובמשורה. קחו למשל שמונה שחקנים אופנסיבים מהמשובחים שגדלו בישראל בעשור האחרון: גילי ורמוט (בן 25), ברק יצחקי (26), אבירם ברוכיאן (25), ליאור רפאלוב (24), מאור בוזגלו (23), איתי שכטר (23), טוטו תמוז (22) ובן סהר (21). ובכן, בנבחרות הצעירות של ישראל השמיניה הזו כבשה יחד 107 שערים. בליגות הבכירות בארץ ובאירופה הם תרמו 296 כיבושים. בנבחרת? 11 שערים בלבד. ביחד. זה נתון מחפיר שלא רק מעמיד את המוניטין של השחקנים האלה במקום מאד בעייתי, אך הוא גם משמש כתב פלסתר כנגד הכדורגל הישראלי ונבחרת ישראל.

לא יכול להיות שוורמוט ושכטר, שניהם כוכבי על בליגה, ביחד עם מאור בוזגלו יכבשו אפס שערים במדים הלאומיים. יכול להיות, אך זו בושה וחרפה. הבעיה היא שאף אחד לא ממש מתייחס לזה בצורה הזו. לא שמענו עד היום את ראשי ההתאחדות מצרים על כך שכדורגלנים צעירים לא באים לביטוי במדים הלאומיים. לא שמענו על תכנית מקצועית שאמורה לקדם את הכדורגלנים הצעירים בנבחרת ישראל. כדי שהם ירוצו יחד. כדי שהם ירכשו ביטחון. כדי שהשחקנים הטובים והמבטיחים בליגה גם יצטיינו בנבחרת ולא רק בקמפיין הנוכחי. כי אצלנו חושבים ועושים הכל מהיום להיום. לכן, מזמנים שחקנים על פי מה שהם עשו בשבוע או בשבועיים האחרונים לדעתו של המאמן הלאומי כמובן (ואם יש מאמן זר שלא מכיר את השחקנים היטב וגם לא בהכרח רואה אותם שבועיים לפני משחק הנבחרת, אז ניחא). אבל זוהי לא אשמת לואיס פרננדז, כפי שזו לא הייתה אשמת קשטן, גרנט או נילסן.

זו אשמת המערכת שלא מדגישה את פיתוח הצעירים המצטיינים במסגרת הנבחרת הלאומית. לכן, נבחרת ישראל נשארת תמיד רק עם יוסי בניון ועוד כמה פירורים. דודו אוואט וטל בן חיים כמובן שווים מקום קבוע בהרכב, אך היכן כל השחקנים ההתקפיים? האם אליניב ברדה ועומר גולן (שכיום אינו בסגל) מספיקים? ברור שלא, וברור שיש מקום לשחקנים צעירים שייקחו את המושכות בכל הקשור להתקפה. לכן אולי טוב שגילי ורמוט, סופרסטאר בשנה האחרונה בליגה ושחקן שגם הציג יכולת נפלאה באירופה, יקבל את ההזדמנות לפתוח בהרכב. וטוב שגם שכטר שם (למרות שהוא אולי לא בהרכב). די חבל שאין את תמוז ובוזגלו לסגל וגם סהר נדחק לשם רק ברגע האחרון, אבל עדיין פרננדז זימן לא מעט צעירים, ביניהם אלמוג כהן, ביבראס נאתכו ואלרואי כהן שצפויים לפתוח, וטוב יהיה אם הם ינצלו את ההזדמנות. אף אחד מהם לא סקורר, אך לשלושתם יש תפקיד חשוב מאוד במשחק ההתקפי, ורק אם הם ייקחו אחריות הנבחרת תוכל להצליח.

אחריות - זה מה שהיה חסר בנבחרת ישראל בעשור האחרון. כי כולם הסתכלו רק על בניון. התקשורת (שהייתה לרוב שטחית ומגוחכת), האוהדים, קברניטי הנבחרת והמאמנים. בניון היה בסדר, ממש בסדר, אבל כולם סביבו טעו. כי הם לא התייחסו למצב שבו רק בניון רלוונטי כאל רעה חולה שמוכרחים לשנותה. גם עכשיו לא התייחסנו כך לסוגיה. אך פציעת בניון מחייבת את כולם לחשיבה ובעיקר לפעולה אחרת. לא מספיק לזמן צעירים רק פעם אחת. צריך להביט מי השחקנים המוכשרים בישראל בגילאים 18-24 ופשוט לדחוף ולקדם אותם. לתת להם ביטחון וזמן משחק כדי שהם יוכלו להנהיג את הנבחרת בשלושה או ארבעה קמפיינים הבאים. גם אם המשמעות היא שהתקופה הקרובה מוקדשת יותר לבניה ופחות לתחרותיות. כי כדורגל בדרך כלל מנצחים עם שחקנים צעירים. בוודאי אם רוצים לשפר יכולת לשנים הבאות.