הבכורה של הפועל מאכזבת, אך כשיסתגלו לקצב גם היכולת תשתפר

גדולים עלינו. נדמה שבשורה התחתונה, אחרי כל הדקות הטובות, אחרי הפנדל שלא נשרק, אחרי הכדור של תמוז למשקוף, אין מנוס מסיכום קצת מאכזב: דומה מדי לשנה שעברה. דומה מדי למשחקים של מכבי חיפה. דומה מדי למשחקי חוץ של הנבחרת ובכלל, משאיר תחושה חזקה של כבר היינו.

מבחינת כדורגל, המשחק נחלק באופן בולט לשניים: כשהיה אוויר וכשנגמר האוויר. עד הדקה השישים לערך הפועל התמודדה, הניעה כדור, סגרה בהגנה, ונראתה כשותפה: שותפה זוטרה, אבל שותפה. מאותה דקה, כשהבנזין בטנק אזל, הפועל נראתה כמתאגרף גרוגי שמחכה למכת החסד. וגם בדקות האלה, בכל זאת היה מחמם לב לראות את המלחמה של ורמוט, את המחויבות של דה סילבה ואת המאמץ הבלתי פוסק של ידין. מחמם לב, אבל רחוק מלהספיק. וכשאתה מקבל ליד את דף הסטטיסטיקה ורואה שהשחקן שכיסה הכי הרבה מרחק בהפועל (זהבי, אם תהיתם) רץ קצת יותר מעשרה קילומטרים בו בזמן שלבנפיקה היו שלושה שחקנים שרצו יותר מ-11 קילומטר, אתה מבין שאין ברירה אלא להודות: גדולים עלינו.

 

להפועל, או לאיזושהי קבוצה ישראלית אחרת, עדיין אין יכולת להתמודד 90 דקות בקצב הזה ברמות האלה. זה ישתנה, זה ישתנה כבר במשחק הבא נגד ליון, אבל עדיין קשה מאד לבוא מליגה שבה המשחק האחרון היה נגד עכו, ושבו מספיק לרוץ 6 ק"מ למשחק, לליגה שבה 10 ק"מ ומעלה הם רף המינימום. משאר הבחינות - טקטית, ניהול משחק, הבנת משחק - הפועל לא נפלה בהרבה מבנפיקה. להוציא הדקות שאחרי הגול הראשון, כשהפועל לא הגיבה לשינוי בצורת המשחק של בנפיקה ואיבדה כדור אחרי כדור בחצי המגרש שלה, קריאת המשחק של שחקני הפועל הייתה טובה.

נקודה שבה לגוטמן עוד תהיה לא מעט עבודה היא קריאת היריב: שכטר היה חייב להבין בשלב מוקדם יותר שזו לא ליגת העל ושהוא לא יכול להסתובב על קוונטראו (ונבהיר כבר עכשיו: גם לא על באסטוס בשבוע הבא). בן סהר, שהיה הנייד בשחקני הפועל במחצית הראשונה, היה צריך להבין שהוא חייב לנוע אפילו יותר אם הוא רוצה לגעת בכדור. גם ניסיונות ההגבהה, בעיקר מצד המגנים, היו קצת מיותרים. הסיכוי ששחקן של הפועל ייקח כדור מלואיזאו או מדויד לואיז בראש הוא כל כך קטן שלא שווה לבזבז את הכדור. ובכל זאת, בצד הזכות, בדקות שבהן השחקנים של הפועל עוד נשמו, ורמוט ושכטר הצליחו למצוא שטחים לפעול בין הבלמים למגנים, אביחי ידין היה טוב לפחות כמו מקבילו בצד השני, חאבי גארסיה הספרדי, וניהול המשחק של גוטמן, כמו גם ההחלטות שקיבל ערב המשחק (בונדר, פרנסמן, רוקי) היו, בנסיבות העניין, ההחלטות הנכונות.

 

זה לא יהיה יותר קל נגד ליון, אבל זה יהיה, לכל הפחות, קצת יותר מוכר. בעוד שבועיים הקבוצות האירופאיות יהיו אחרי עוד מחזורי ליגה נגד קבוצות ברמה הזו, הפועל תהיה אחרי עוד מחזורים שהיא יכולה לשחק בהילוך שני. המעבר הזה, בכדורגל הפיזי והמהיר שמשוחק היום באירופה, הוא כמעט בלתי אפשרי. ובכל זאת, יהיה טוב יותר. כי במשחק נגד ליון בעוד שבועיים זה אולי יהיה קשה, זה אולי יהיה מהיר, זה אולי יהיה תובעני, אבל זו כבר לא תהיה הפעם הראשונה.

 

אז זהו, הבכורה של הפועל מאחורינו. לא לבכורה הזו פיללנו, אבל אם נתייחס רק ל-60 הדקות הראשונות (ובואו נהיה אדיבים) לפחות הפועל לא נראתה כמי שאיננה שייכת לנשף הזה. בואו רק נקווה שבפעם הבאה, היא גם תרקוד. ואם אפשר: עד הוואלס האחרון.