קרב התש"ע: 5 הכדורגלנים הטובים של השנה
חתיכת משימה זו הייתה, אך בסופו של דבר הצלחנו לבחור את 5 הכדורגלנים תוצרת הארץ שהפכו את השנה החולפת לזיכרון מתוק במיוחד. היה קרב גדול על הפסגה והמסקנה הסופית? עשויה להפתיע אתכם
5. יוסי בניון - מה עוד ניתן על להגיד על יוסי בניון שטרם נאמר? אולי רק שקפטן נבחרת ישראל סיים את העונה הפחות טובה שלו מתוך שלוש בליברפול עם שתי פציעות שהשביתו אותו קרוב לחודשיים, סכסוך לא פשוט עם רפא בניטס שבגללו בילה לא מעט על הספסל, ואי העפלה למונדיאל ועדיין, אין שום סיבה הגיונית שלא להכלילו ברשימה האקסקלוסיבית הזו. רוצים סיבה? קחו כמה:
א. בגיל 30 קיבל בניון את החותמת הסופית כגדול מכולם כשעבר מליברפול לצ'לסי, מהקצפת לדובדבן. שישה מיליון פאונד שילמו עליו הבלוז וכל מי שעוד פיקפק בכמה אנחנו מפריזים ביכולותיו, קיבל נוקאאוט לפנים.
ב. עם כל הצרות היחסיות בתש"ע, בניון כבש שלושער בליגה נגד בארנסלי (והפך לראשון בהסטוריה באנגליה מאז הקמת הפרמיירליג שכובש שלושער בליגה, בגביע ובגביע הליגה), הוסיף גול בחצי גמר הליגה האירופית, שם עוד עשרה כדורים ברשת בכל המסגרות וקינח עם שלישיה רק לפני שבוע עם הנבחרת. אז אולי השיא עוד לפניו ואולי לא, מה שבטוח - שגם תש"ע תיזכר עם חיוך גדול אצל יוסי בניון.
4. ערן זהבי - יסלחו אלוהי הכדורגל על ההשוואה, אבל אם איתי שכטר היה המסי של הפועל תל אביב וגילי ורמוט הצ'אבי/אינייסטה אז ערן זהבי היה הפדרו. כאשר שורטטו גבולות הגזרה ההתקפה התל אביבית ושני האסים לקחו את מירב תשומת הלב, זהבי היה שם כדי ליהנות מן ההפקר. מה זה ליהנות, לעשות חיים. פעם בתור קשר בצד שמאל, פעם בתור קשר אחורי, זה לא משנה. בעזרת תנועה חכמה ללא כדור ויכולת סיום משודרגת הוא הצליח לכבוש 11 שערים, לבשל 7 וכמובן, לעשות את מה שעשה בדקה ה-92 בטדי. על הדרך, הגיע זימון לנבחרת כבונוס, ואפילו חולצת הרכב במשחק הרשמי הראשון תחת מסייה פרננדס. אולי עכשיו יתחילו לשמור גם אותו אישית.
3. דודו אוואט - אז נכון, בניון נוצץ יותר, בן חיים תמיד ייתפס כנחוש ומוחצן יותר, ולמעשה, אם דודו אוואט לא היה שוער, או לחילופין לא היה משחק באחת הליגות הטובות בעולם, ספק אם חובבי הספורט בישראל היו בכלל זוכרים שהוא קיים. בעונה האחרונה, בזמן ששני חבריו לטריו הליגיונרים הבכירים שלנו נאבקו במרכז ובתחתית טבלת הפרמיירליג בהתאמה, אוואט היה בורג מרכזי בקבוצה שאיבדה את הכרטיס לליגת האלופות רק במחזור האחרון של העונה, ושותף בכיר בחוליית הגנה שפרט לברצלונה, ריאל מדריד ו-ולנסיה, היתה הטובה ביותר בספרד. במילים אחרות, תתחילו לתת כבוד לאוואט, הישראלי הטוב ביותר מחוץ לגבולות המדינה ב-2009/10.
2. גילי ורמוט - כן, אפשר להיצמד לשורת ההישגים האישיים (9 שערים ו-17 בישולים לעומת רק 2 ו-9 בעונה קודם לכן), והקבוצתיים (דאבל, עונה נפלאה באירופה) של מספר 14 בהפועל, אולי גם לכינוי החדש והמחייב מהכרוז (המאסטרו), או להפיכה לחלק בלתי נפרד מסגל הנבחרת (בעתיד גם מההרכב), אבל באמת שכל אלה רחוקים מלספר את הסיפור. הרי כשרון תמיד היה לגילי ורמוט, גם אופי נוח, דריבל מופלא ואולי הטוב ביותר שראינו פה (כן, כולל בניון וברקוביץ'), אבל משהו בכל זאת היה חסר. בעצם שניים: תכליתיות וקילר אינסטינקט, ואת שני הפרמטרים האלה דאג ורמוט לייצר בכמויות. האשמתם אותו בבריחה בדקות הסיום? הוא החזיר לבד את הפועל מ-3:0 ל-3:3 מול נתניה ב-12 דקות קסומות בבלומפילד. אמרתם שהוא לא מגיע למשחקים גדולים? מה לגבי הבישול ללאלה בקרית אליעזר, הגול במחזור האחרון בטדי או הצמד בגמר גביע המדינה? טענתם שאירופה גדולה עליו? שהשיבה המאכזבת מגנט היתה בגדר הרמת ידיים?
צפו ב-3 הבישולים שלו בגטבורג, בסלאלום מול טפליצה, בבישול שערי הניצחון מול סלטיק והמבורג, ובכיבושים בשני המפגשים עם ראפיד. מסתבר שגם כאן, בליגה השישית בטיבה באירופה, אנו זקוקים לשחקן שמאיץ את הדופק של אוהדי הקבוצה שלו, בדיוק כמו את זה של קהל היריבות. רק על זה לבד מגיע לוורמוט להיות אחד משני הגדולים בדירוג הזה.
1. איתי שכטר - ספק אם בתולדות הכדורגל הישראלי או לפחות ב-20 השנה האחרונות שחקן ישראלי כלשהו רשם עונת בכורה כל כך מוצלחת בקבוצה גדולה. במכונה של הפועל תל אביב יש שני סוגי ברגים: אלו שנהנו מהשטף ההתקפי הקבוצתי ופרחו בזכותו (ערן זהבי, דדי בן דיין, מהראן לאלה) ואלו שייצרו אותו. בחצי הראשון של עונת הדאבל שכטר חבר לגילי ורמוט וביברס נאתכו ויחד לקחו השלושה את חזון הנעת הכדור של אלי גוטמן ותירגמו אותו לערימות של כדורים ברשת. אוהדי הפועל יודעים שבכל פעם בין ספטמבר לינואר שבה איתי שכטר ניסה לעבור שחקן, הוא גם הצליח ואם זה לא מספיק, פחות או יותר כל כדור שיצא מהרגל שלו נעצר רק ברשת.
ב-21.9 שכטר כבש את שער הליגה הראשון שלו במדי הפועל, דווקא בהפסד 2:1 למכבי חיפה בבלומפילד. 99 ימים אח"כ, כשהגענו ל-2010 היו לו כבר 13, בסוף הסיבוב השני הוא נעמד על 22 שערי ליגה. בפלייאוף הוא לא כבש, אבל רק אז, דווקא אז, ראו באיזה שחקן ענק מדובר. אחרי שהעניינים הפסיקו ללכת חלק וארבייטמן נמלט לתואר מלכות השערים, שכטר לא נלחץ, אלא עבר לפלאן B: הוא עבר לנצח משחקים בדרכים אחרות. במשחק מול בני יהודה, כשהפועל היתה ב-10 שחקנים, הוא ייצר הזדמנות מכלום ובישל לדניאל דה רידר שער ניצחון, אחרי שלאלה כבש בקרית אליעזר הוא היה השחקן האדום היחיד שהצליח להחזיק את הכדור ולמנוע מהירוקים לחץ ממשי על אניימה וכן הלאה, שלב שלב, עד לדאבל.
העונה הוא כבר הספיק לפרק את המוקש של אקטובה עם שני בישולים בבלומפילד תוך רבע שעה, את זלצבורג הוא הדיח לבד כשסחט פנדל בדקה הראשונה והוסיף עוד שער במחצית השניה, ולא הזכרנו את הדרבי בגביע הטוטו (סידר את הראשון לשבחון, הוכשל ברחבה על ידי ניבאלדו). כל מי שזקוק לעוד הוכחות, ראה את הפועל מול האוסטרים בלעדיו. אם בעונה שעברה שכטר היה השחקן הרביעי הכי חשוב במערך האדום (אחרי אניימה, דה סילבה ו-ורמוט), כיום הוא שני רק לבלם הכל יכול וזה כנראה אומר הכול (וגם נותן לו את הפער הקטן בבחירה שלנו מול ורמוט).
ועוד משהו בקטנה: היזכרו בתגובה של שכטר אחרי פרשת הנערה בשבדיה, הוידאו המשעשע ביום שאחרי הדרבי המאופס שכמעט לקח מהפועל את האליפות, וכמובן כמובן, שליפת הכיפה בזלצבורג ותודו: שנים שלא היה לנו כאן שחקן עם סטאר קוואליטי כזה. והוא עוד ילד, מה שמבטיח לנו עוד שנים של בידור, ולו תכנית לייט נייט הורסת מצחוק ברגע שיפרוש.
