הערב ייצא מן הכלל? אוהד הפועל ת"א לקראת הדרבי

השבוע הוכח באופן סופי ש'רוח מפקד' יכולה לחלחל מהקהל למועדון ולהשפיע באופן מעשי על יכולת של קבוצה. אף אחד לא באמת מאמין שיש שחקן או איש מכבי שקיבל החלטה מודעת לא להתאמץ מול מכבי חיפה ובכל זאת, לא היה קשה לראות שהקבוצה מתבטלת לחלוטין על המגרש, כך שקיים פער מסוים בין שתי הנקודות הללו, אותו ממלאת ההבנה שהאווירה ושיח האוהדים בימים שלפני ההתמודדות עשו את שלהם. אך התופעה הזאת אינה ייחודית למכבי תל אביב, היא קיימת גם אצל היריבה העירונית.

מאז הדאבל של עונת 2000, הפועל תל אביב לא הייתה פקטור במאבק על האליפות במשך כמעט עשור תמים. היא גירדה שני גביעים שלא באמת מעידים על כלום (במהלך שני הקמפיינים היא לא גברה על אף קבוצה גדולה) והסתפקה ברקורד אירופי מרשים, אבל, להוציא את העונה שעברה, לא באמת איימה על האליפות בשום שלב. עבור קבוצה בסדר גודל כזה, עשור תמים ללא נוכחות אמיתית בצמרת הגבוהה אמור להוות סוג של משבר, אבל פרט למהומה זוטא לקראת סיום הקדנציה של גילי לנדאו אי שם ב-2004/05 לא נרשמו שום הפרעות בוולפסון, שהפך בינתיים למתחם חודורוב.

מצד שני, המאזן של הפועל במשחקי הדרבי בעשור האחרון הוא פשוט מטורף. ה-2:4 לפני כחודשיים השלים מהפך היסטורי שהפך את האדומים לקבוצה הבכירה בעיר מבחינת מאזן הדרבים (42 ניצחונות לעומת 41). במהלך העשור האחרון הפועל ניצחה 16 מתוך 31 המפגשים מול היריבה העירונית (ליגה וגביע המדינה) והפסידה רק 9, כולל בשנים שבהן היא בילתה במרכז הטבלה ונמוך מכך. איכשהו, דווקא במשחקים הטעונים הללו שלאורך ההיסטוריה התאפיינו בשליטה צהובה, התהפכה המגמה. למה? מאותה סיבה שבה בעטיה מכבי חיפה הייתה יכולה לצאת מבלומפילד ביום שני עם שחזור של ה-0:10 ההוא – רוח מפקד.

עבור אוהדי הפועל ת"א משחקי הדרבי הפכו לסוג של תואר שלישי, לצד האליפות והגביע. הנוכחות הכבדה באימונים לפני המשחקים, קריאות "הדרבי הוא מעל לכל" הם ריטואלים שהם תוצר של העשור האחרון בו האוהדים האדומים סימנו את המשחקים הללו (יחד עם ההצלחה באירופה, אבל זה יותר מכח האינרציה) כסוג של תחליף הישגי למאבק משמעותי על אליפויות. אפשר להתבטל מול מכבי חיפה או מול קבוצת המיליונים של גאידמק. כל עוד תביאו ת'דרבי, אף אחד לא באמת יכעס. האבסורד הוא שבשבת, לראשונה מזה שנים רבות, הדרבי של הסיבוב השלישי הוא לא רק מאבק יוקרה עבוד האדומים, אלא משחק סופר קריטי בקרב על האליפות.

לאורך כל העונה הזו הקבוצה של אלי גוטמן חרגה באופן בוטה בכל אחד מהכללים שאיפיינו את הפועל המסורתית, זו מהעשור האחרון וזו מכל העשורים שבאו לפניו. תחילה אלה שקשורים באופי המשחק ואחריהם אלה שקשורים בהישגיות. היא כבשה על ימין ועל שמאל, לא מעדה אחרי ניצחונות גדולים באירופה ומאז תחילת הפלייאוף הוכיחה שהיא גם מסוגלת לנצח כמו הפועל של פעם, כשצריך. היא אפילו ניצחה בקרית אליעזר. נכון לעכשיו, היא מתחזקת רצף של 10 ניצחונות רצופים (ליגה וגביע) מאז ה-1:1 מול הפועל פ"ת ומכיוון שדי ברור שכל אובדן נקודות שלה יביא לאובדן התואר, הדרך היחידה שלה לזכות בדאבל היא לסיים את העונה עם 13 ניצחונות רצופים – הישג חסר תקדים, הראשון מביניהם בדרבי.

כל אוהד הפועל מכיר את ההרגשה הזאת. בכל שבוע, לקראת יום המשחק, מגיעים מחדש למסקנה שהסיבה היחידה שהפועל עדיין לא בעטה בדלי היא שהוא לא היה מלא מספיק. עד כה, בכל שבוע ההרגשה הזאת התבררה כפוביה חסרת בסיס, אבל בשבת הדלי יהיה מלא עד אפס מקום וכדי לשמור על סיכוי לעונה היסטורית האדומים יצטרכו להוכיח שהם מסוגלים להביא עוד דרבי, והפעם לא רק בגלל שזה דרבי, אלא בגלל שזה משחק אליפות בפוטנציה.