כל העולם כולו שונא את הפועל, ורק אני אוהב

פסקה חדשה

תמונה ראשונה >>>

המשחק הראשון שראיתי במגרש: מרץ 86', קצת לפני יום הולדת שבע, אבא שלי לקח אותי לשכונת התקווה למשחק נגד בני יהודה. עזבנו במחצית, כשהכתומים הובילו 0:2, כי פשוט לא יכולנו לסבול את הקללות. "אדומים מניאקים", הם צעקו לעברנו, ואני עדיין זוכר את המבוכה של אבא כשהביט בי. הספקנו לראות גול פסול של משה סיני מהקרן, אבל את שני השערים של הפועל בסיום שמענו ברדיו, בקו 900.

אני יכול לחשוב רק על סיבה הגיונית אחת שבגללה אנשים מתעניינים בכדורגל ישראלי - חיפוש אחרי זהות. אנחנו, אוהדי הכדורגל, יכולים לבלוע כמעט הכל: רמה מגוחכת, ניהול מביש, תנאים מעליבים ומחירים מופרזים. בסופו של דבר הפועל/מכבי/בית"ר יותר מרגשות מברצלונה/מנצ'סטר/מילאן כי הן יכולות לעשות משהו שאף מסי או קאקה לא יכולים: לומר לנו משהו על עצמנו. 

מכבי חיפה בלי יעקב שחר היא גרסא צפונית של מכבי נתניה או אשדוד, קבוצות השכונה ההיסטוריות כבר מזמן איבדו רלוונטיות, ברגע שסכנין תרד ללאומית היא תפסיק להיות הקבוצה של המגזר,  ומכבי ת"א מבוססת על אתוס מופרך שיכול להתקיים רק במציאות עוד יותר הזויה מהכדורגל הישראלי - וזה, כמובן, הכדורסל הישראלי. 

נשארנו עם שתיים - בית"ר ירושלים והפועל ת"א. על האתוס הלאומני והגזעני של בית"ר (אני יודע, "זה לא גזענות, זה עיקרון") כבר עייפנו מלדבר, אבל מה זה בדיוק הפועל ת"א?

תמונה שניה >>>

חצי גמר הגביע 2000. כמעט כמו לכולם, גם לי הצבא שיבש הרבה תכניות, בעיקר בעניינים חשובים כמו אהבה וכדורגל. את הפנדלים בגמר הגביע של 99' שמעתי בזמן ניווטים בנגב, ושנה אחר כך הבטחתי לעצמי שאת הדאבל אני לא מפסיד. חודש לפני הנסיגה מלבנון קיבלתי חופשה מהמוצב והשגתי כרטיס למזרחי. נכנסתי במחצית של המשחק המוקדם של בית"ר נגד כפ"ס, ובמשך שעה וקצת שמעתי רק קריאה אחת באיצטדיון: "שמעון גרשון בן זונה!". זו היתה הרמוניה מדהימה בין אוהדים יריבים: הקהל של בית"ר היה מתחיל ומהצד השני של מפלצת הבטון האוהדים של חיפה (אולי גם אלו של כפ"ס) ענו בחזרה - "שמעון גרשון בן זונה!". כאילו 30 ומשהו אלף האוהדים של הקבוצות נפגשו לפני המשחק בקניון איילון והחליטו שעם כל הכבוד לקבוצות שלהם, יש דבר אחד חשוב יותר: השנאה להפועל.

כל ניסיון לקשור בין הפועל ההיסטורית, ספינת הדגל של ההסתדרות, למערכת של אלי טביב הוא קצת מגוחך. ברמת ההנהלה, השחקנים, המאמן ואפילו החוליגנים (כן, גם לנו יש קומץ, והוא מאוד לא סימפטי) אין שום הבדל בינינו לבין כל קבוצה אחרת. אבל בכל זאת יש משהו בקהל של הפועל שלוחץ על הנקודות הרגישות של כל השאר. 

תתפלאו, אבל זו לא השמאלנות המתונה (שאגב, ממש לא מורגשת ביציע) ואפילו לא הייצוג התקשורתי ("התקשורת אדומה" הוא מיתוס מופרך ברמת "ההולנדים הצילו יהודים"). אנשים שונאים את הפועל כי הקהל שלה כל הזמן מחפש את הזהות שלו. זה יכול להיות הירואי ומרגש כמו הקמת הפועל אוסישקין או עידוד לאחר הפסדים, וזה גם יכול להיות פאתטי כמו תסביך רדיפה ושימוש בטרמינולוגיה סוציאליסטית בקבוצה של נובורישים. הניסיון המתמיד הזה להיבדל מכולם ("מייצגים את הפועל ולא את ישראל") מעמיד מראה מול אוהדי הקבוצות האחרות, והתמונה שמשתקפת ממנה לא כל כך נעימה. "אנחנו הפועל, מה אתם?".

תמונה שלישית >>>

אפריל 2009, אני עומד מול כיתה של 25 תלמידים ירושלמים בכיתה ח', ומסביר את העיקרון המתמטי של שיפוע ("כמה שינוי בציר Y נוצר משינוי בציר X) על ידי שימוש בדוגמא מאיצטדיון כדורגל. כשבטעות חשפתי את מי אני אוהד, קם פתאום נער חמוד (ירושלמי, כן?), וצרח: "אוסישקין חניה!!!"

בעוד כמה שנים אני מניח שאקח את הילדים שלי לבלומפילד למשחק הראשון שלהם כאוהדי הפועל. לא משנה מי תהיה היריבה (אפילו מאוהדי נצרת עילית שמעתי פעם שירים על הפועל), הם בטח ישאלו אותי באיזה שהוא שלב "אבא, למה הם שונאים אותנו?". אני מקווה שלא אהיה נבוך כמו אבא שלי בשכונת התקווה לפני 25 שנה, ופשוט אומר להם "כי הם צריכים את זה בשביל עצמם, חמודים שלי... והאמת, גם אנחנו צריכים".