אהבות חייו: סיפורו של אילן סביאטקובסקי

"היינו משחקים כדורגל כל יום שישי, זה היה ממש טקס קבוע. כל שבוע ב-16:00 וכמה מצמרר שאילן נהרג ביום שישי בשעה 16:00 כשכולנו היינו במגרש, המקום שכה שייך לו". כך תיאר במילים מצמררות כפיר ברוקס את חברו סמ"ר אילן סביאטקובסקי, שנפל ב-26 במרץ בהיתקלות באזור כיסופים יחד עם סגן מפקד הגדוד שלו בגולני, רס"ן אלירז פרץ.

משפחת סביאטקובסקי עלתה לארץ מאוזבקיסטן ב-1994. אבא, אמא ושני ילדים, אריק בן ה-6 ואילן בן ה-4. המשפחה השתלבה מהר מאוד בישראל, האחים מצאו בקלות חברים חדשים בראשון לציון ושניהם החלו לאהוד את מכבי תל אביב. אילן, הצעיר מבין השניים, נתפס למדים הצהובים ועם הזמן מכבי הפכה חלק בלתי נפרד מעולמו. "בהתחלה הוא היה רואה משחקים ורק מדבר על מכבי, אבל לא הלך לכל משחק. זה השתנה ברגע שהיו לו כסף ומכונית. הוא התחיל לנסוע לכל משחק, אם זה היה בבלומפילד או בכל מקום אחר בארץ, כל הזמן הוא דיבר על זה שהוא רוצה שגם אני או אבא שלי נבוא איתו. זו הייתה נקודת חיבור גם לישראליות שלנו, כמו חותם בשביל אילן. מדהים שבפעם ראשונה שהמשפחה הגיעה לבלומפילד הייתה לפני שלושה שבועות בלי אילן, אלא לזכרו", סיפר אריק על הטקס שערכו במועדון לזכר אחיו לפני המשחק מול אחי נצרת.

מגיל 15 דיבר אילן על הרצון העז שלו להתגייס לגולני. בתיכון הוא למד בבי"ס מקצועי של הצבא, התמחה באופטיקה והיה מיועד לחיל החימוש. "הוא אמר לי שכשהוא קיבל את טופס הרישום הוא סימן רק גולני בכל האפשרויות", סיפר אריק. "הוא שאל אותי אם זה בסדר. צחקתי עליו ואמרתי לו שמקסימום יוסיף עוד משהו, אבל הוא לא רצה. אני ראיתי את זה בצורה חיובית, ידעתי שזה רצונו, שזו שאיפתו. לא חשבתי על הסיכון, לכן תמכתי. אמא שלי דווקא הייתה ממש נגד הרעיון, היא התחננה אליו שלא יילך וקיוותה שלא יהיה לו את הפרופיל המתאים".

החברים מספרים שהאהבה לגולני הייתה רק חלק מהאהבה של אילן למדינה. בזמן השירות הצבאי הוא גם החל בתהליך של גיור, כי רצה להיות חלק מהמדינה, חלק מהישראליות. כשנהרג, ההליך איפשר את קבורתו בסופו של דבר בחלקה הצבאית בבית הקברות בראשון לציון. "הוא באמת אהב את המדינה הזאת. אחת הסיבות שהוא לא ניסה להיות שחקן כדורגל היא שהוא רצה להיות קרבי מאז שהיה ילד קטן. ליד זה אפילו האהבה למכבי התגמדה".

תומר ברוקס זוכר איך חיידק הכדורגל דבק באילן. היינו משחקים ביסודי כשאילן, כעולה חדש, השתלב מיד כאילו היה צבר מלידה. "בכל יום שישי הוא היה מגיע קבוע עם חולצות של מכבי תל אביב. הייתה אחת שהוא אהב במיוחד ללבוש, של גז'גוז' ודז'ינסקי, אבל אני לא יודע אם הוא פגש אישית מישהו מהשחקנים".

בשבוע לאחר מותו, החברים מהמגרש, אותה חבורה שהייתה נפגשת כל יום שישי, ערכה לו טקס פרטי משלה. "מאז מותו, המשחקים קשים לנו. הוא חסר ומדברים עליו כל הזמן. נפגשנו שבוע לאחר ההיתקלות. זה היה כמעט בלתי אפשרי לחזור ולשחק על המגרש של אילן, אבל החלטנו שנפגשים בשבילו. הגיעו אנשים שלא ראינו תקופה ארוכה ועמדנו שם בספונטניות כולם יחד דקת דומיה, גם כאלה שלא יכולים היו לשחק, שיחקו בשבילו. מאז גם שינינו את השם שלנו ל"ליגת אילן"", סיפר ברוקס, והוסיף: "הוא חסר לכולם, כל הזמן מדברים עליו. בכל יום שישי יש צביטה בלב לכולם, מקווים שפתאום אילן יגיע עם החולצה הצהובה של מכבי ויעלה על המגרש כאילו לא קרה כלום, אבל זה לא יקרה לעולם".

על היום הארור ההוא, סיפר האח אריק: "לא הייתי בבית באותו רגע, אלא אצל חבר. בסביבות 17:30 אמא שלי התקשרה ואמרה לי רק לבוא דחוף הביתה, לא שיערתי לעצמי שזה הכיוון. כשהגעתי וראיתי את אנשי הצבא הבנתי במה מדובר. עברה עלינו תקופה לא קלה בכלל, אני ואבא שלי מתחילים קצת לחזור לעצמנו וחזרנו לעבוד. לאמא שלי כל כך הרבה יותר קשה, אני לא חושב שהיא תצליח לחזור לעבוד בקרוב".

גם כפיר לא ישכח את אותו יום שישי. "חזרתי מהכדורגל וראיתי מבזק חדשות. שמעתי את השם, אבל שם המשפחה היה רק צליל מזוהה באוזן. רק כשפרסמו את התמונה, הבנתי סופית. ההרגשה היא כאילו שאיבדנו אח קטן. הוא כל הזמן היה מחייך, גם כשהיה עצבני לא ראו עליו. תמיד מנומס והדביק את כולם בצחוק שלו. גם כשהתעצבן במשחק מעולם לא קילל. הוא נתן כבוד למבוגרים ממנו, מקסימום קילל ברוסית, ומאחר שלא הבנו את זה היינו מחייכים. זה מה שכבש את כל מי ששיחקו איתו כדורגל וכל מי שהכיר את אילן".

"אילן היה ילד מסוג אחר. ילד שתמיד שמח, שידע להעביר את הרגעים הקשים או המלחיצים עם חיוך, הוא היה זה שתמיד הרגיע את כולנו. ומי ירגיע אותנו עכשיו?", תהה אחיו.

המשפחה והחברים ציינו לטובה את מכבי ת"א, שכבר לאחר מותו של אילן קבעה דקת דומיה לזכרו באשדוד. אחר כך הוזמנה כאמור המשפחה לבלומפילד, ובקריית שלום אף הזמינו את הגדוד של סביאטקובסקי ומשפחתו לטקס יום הזכרון שנערך במועדון. ברוקס אמר על כך: "אני תמיד גאה להיות אוהד מכבי תל אביב, אבל מאז מותו של אילן ומה שעשו לשמור את שמו אני הולך עם הראש מורם כשמדברים על המועדון".

ואריק, בדמעות שלא מפסיקות לזלוג, אולי הצליח למצוא נחמה קטנה בים האבל שלו: "אני בטוח שהוא היה מאוד שמח לראות את זה שהלכנו לראות את מה שהוא אהב יותר מכל. אותם רגעים בהם עמדנו על הדשא בבלומפילד, חיזקו מאוד את אבי. זה היה החיוך הראשון של אבא שלי מאז שאילן נהרג, כשהוא ראה את כולם מכבדים את בנו. ואולי גם שם למעלה אילן חייך בחזרה".