מותו של מיתוס: הקלישאות סביב הפועל ובית"ר

לעומת הקהל האלים והברברי של בית"ר, זה של הפועל תרבותי ומתון

אוהדי בית"ר ירושלים הצטיירו לאורך השנים כאלה ש"שורפים את המועדון" ו"זורקים בלוקים על השופט, כי החצץ נגמר במשחק בפתח תקווה", כפי שמתואר במערכון הידוע של הגשש החיוור. האוהדים האדומים, לעומתם, זכו בתדמית הילד הטוב, שמגיע למגרש רק כדי לעודד ואירועים אלימים ושירי נאצה לא נמצאים בארגז הכלים שלו.

אז שימו לב לכמה אירועים שנשלפו מהזכירון רק מהעשור האחרון: זריקת רימון ההלם שפגע בסופו של דבר ביוסי אבוקסיס, שריפת הכיסאות במשחק החוץ נגד שירוקי בבוסניה, שירי שואה למיניהם ותקריות מול השוטרים בבלומפילד שהפכו כבר לעניין שבשגרה.

אין בקטע הזה כל כוונה להכליל, וברור שרוב אוהדי שתי הקבוצות הם אנשים נורמטיביים ונאורים, אבל הפער בין תדמית "הקומץ" של בית"ר לתדמית ההפוכה באדום מעוות את המציאות. לבית"ר של אוהדים מופרעים, האדומים בטח לא פראיירים.

אוהדי בית"ר ירושלים קיצוניים בנאמנותם למועדון

"באש ובמים בית"ר ירושלים" זו הססמא שמתנוססת בחלקו האחורי של רכבו של האוהד הבית"רי הממוצע, שמביעה תמיכה בלתי מתפשרת בצהוב-שחור ובסמל של המנורה. במים? סביר להניח שכן. באש? זה כבר סיפור אחר.

העונות האחרונות, ובמיוחד הנוכחית, מוכיחות שאגדת אהבתם ללא תנאי של אוהדי בית"ר לקבוצתם היא סיפור נוסטלגי ללא תימוכין בשטח. רק בשבוע שעבר התפלא שמעון גרשון כיצד משחק על המקום השלישי מול יריבה מושבעת כמו מכבי ת"א לא יוצר בקרב הקהל "באזז" כמו שהיה נהוג בעבר.

רוצה לדעת למה, גרשון? זה בגלל שאוהדי בית"ר של היום הם לא אותם אלה שבאמת הלכו אחרי
הקבוצה באש ובמים, בלאומית או בארצית, אלא קהל מפונק, בדיוק כמו רוב הקהלים בארץ. יש אליפות ועניין? טדי גדוש ומלא. אין אליפות? האוהדים נשארים בבית. באש ובמים.

היסטורית, הפועל משחקת הגנתי וקשוח, בית"ר קבוצה הרפתקנית ומלהיבה

אולי המיתוס העתיק ביותר, שקיבל חיזוק בשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. הפועל התאפיינה בכך שהיא "מפרקת 0:1", מתמקדת בעיקר במשחק טקטי הגנתי, ומעדיפה שחקנים בעלי אוריינטציה הגנתית על גבי טכניים והתקפיים.

בית"ר, מנגד, סימלה את הכדורגל הפנטסיסטי והפרוע, זה שהסגידה אליו שלחה הביתה בשנת 2000 אל אלי גוטמן, שלדעת האוהדים שיחק נסוג מדי, וזאת למרות המקום השני והמאבק על האליפות.

אלא שהעונה, התהפכו היוצרות לחלוטין. הפועל תל אביב משחקת כדורגל מלהיב מהסוג שלא נראה פה שנים, שוברת שיאים של כיבוד שערים וכל זאת תחת המאמן אלי גוטמן, האיש שעד לפני כמה חודשים עוד קראו לו פה "גרמני". אוהדי בית"ר, שלפני עשר שנים שלחו אותו הביתה, מוכנים לעשות הכל כדי לנצח אותו הערב אפילו 0:1 קטן. אתם יודעים מה? גם בפנדלים.

בבית"ר ירושלים משחקים בשביל הסמל

מאורי מלמליאן ויוסי מזרחי עד איציק קורנפיין ודוד אמסלם, בית"ר ירושלים התקיימה לאורך השנים סביב שחקני בית או שחקני רכש שהפכו לכאלה, כשהתשוקה של כולם מונעת אך ורק מדבר אחד- אהבת המועדון והקהל.

אותו הסמל היה זה שהחזיר את אלי אוחנה מקריירה אירופית מוצלחת היישר אל הליגה הארצית, בסיפור שנראה היום כמו מדע בדיוני. אם חלילה האימפריה בצהוב-שחור היתה יורדת ליגה, מישהו רואה את ברק יצחקי, עמית בן שושן או אפילו את אבירם ברוכיאן מסתכלים אחורה בירידה מירושלים?

בבית"ר משחקים לא מעט שחקנים שנקשרו למועדון דרך שנים יפות ופנקסי צ'קים שמנים, בדיוק כמו שקורה בהפועל או בכל קבוצה אחרת. אבל ברגע שתגיע הצעה שאי אפשר לסרב לה, גם סמלים כמו ברק יצחקי ועידן ורד ילכו לדרכם. הסמל של בית"ר ישאר אולי רק על מחזיק המפתחות.

הפועל תל אביב היא קבוצה אשכנזית ושמאלנית

במשך שנים היתה הפועל תל אביב ספינת הדגל של מרכז הפועל, מעוז ההסתדרות וגאוות המחנה הסוציאליסטי. מרבית אוהדיה הזדהו עם מחנה השמאל והאידאולוגיה הסוציאליסטית, נתפסו כאשכנזים ואליטיסטים, בעוד הבית"רים, ליכודניקים חסרי מנוח, ניכסו לעצמם את הקיפוח.

מאותה אידיאולוגיה לא נשאר היום יותר מדי. להפועל תל אביב יש קהל מגוון, ההסתדרות כבר מזמן לא בתמונה ואלי טביב הוא בטח לא המודל של איש השמאל האשכנזי האליטיסט. מנגד, לא חסרים קיבוצניקים ש"סרחו" ואוהדים את הקבוצה עם המנורה. אז הרגו לכם כמה מיתוסים, לא נורא.