חשיפה: פרסום ראשון ובלעדי

מערכת חדשות ספורט מקבלת מדי יום אינספור ידיעות. רובן הגדול הן קשקוש מוחלט, אחרות דיווחים כוזבים ומגמתיים של אינטרסנטיים שונים, ורק בודדות מתפתחות לכדי סיפור אמיתי. בוקר של עורך עיתון או אתר אינטרנט סובב סביב החיפוש אחר הסיפור הגדול שיעשה לו ולכולם את היום. לפעמים, האירועים הללו מתרחשים מעצמם. התאבדותו של מוני פנאן וחשיפת הרקע שלה הן דוגמא אחת, משחק גדול כמו הסופר-קלאסיקו בין ריאל מדריד וברצלונה, על כל ההמולה, הקולות והצבעים סביבו, הם דוגמא אחרת.

אבל מה עושה עורך הספורט, ויותר ממנו הכתב שמחויב להביא את הסנסציה התורנית, כאשר שום דבר אמיתי לא מתרחש? בימים האפורים הללו מתמלא החלל האפור בכל אותם טרמפיסטים, שמנצלים את הוואקום האקטואלי בקידום ועידוד הסיפורים שלהם, אם היו או לא נבראו לעולם. אז רגע לפני שדניאל דה רידר עולה ארצה וחותם בהפועל תל אביב לחמש שנים, סמי בכר נכנס לכלא על מכירת משחק האליפות למכבי תל אביב וחוס הידינק נוחת כאן כמאמן נבחרת ישראל, קבלו את הכותרות שמהיום כדאי שתקראו בערבון מוגבל. המע"מ, במקרה הזה, עלינו.

"לא יהיה שחקן ערבי בבית"ר ירושלים"

איזו חגיגה: שחקן ערבי הבקיע גול עצמי לטובת בית"ר ירושלים! עכשיו נוכל לחגוג עם כותרות בהפוך על הפוך, שמספרות שהנה, כבר יש ערבי בבית"ר, הוא רק לא ידע שהוא כזה. אבל אם משחקי המילים בבחירת כותרות הן תוצר של שיעמום העורך בשעת לילה מאוחרת, הרי שהטיפול בגזענות המחלחלת בקבוצה הכי חשובה במדינה היא כבר גול עצמי של ממש, מרשים הרבה יותר מזה של אבו-ריא בטדי.

אנשי עסקים נאורים, פוליטיקאים ממולחים ושחקנים שכולם מחכים למוצא פיהם כבר יישרו מזמן קו עם המנטרה לפיה בקבוצת הדגל של המנורה לא ישחק בן מיעוטים. הבעיה גוברת כשגם התקשורת – זו שממהרת להצליף בכל התבטאות שהיא קצת פחות מפוליטיקלי קורקט בתחומי החדשות, התרבות והכלכלה – מיישרת קו עם קרקס הערבי הנודד הראשון לבירה. אז כדאי שתהיו מוכנים למפגש הבא בין בית"ר לקבוצה ערבית: הכתב יגיע לראיין את כוכב המגזר, ישאל אותו מה הוא היה עושה כדי ללבוש צהוב ולה-פמיליה תמסור את התנגדותה הנחרצת ותאיים במלחמה. עד הפעם הבאה.

"אבי לוזון: בקרוב ימונה מאמן זר לנבחרת"

ההיערכות המיוחדת של מערכות הספורט בארץ עולה על גדותיה בכל הקשור ליו"ר ההתאחדות לכדורגל. אתר אינטרנט אחד מלחך את פנכתו באופן קבוע, אחר מצליף בו בכל הזדמנות והנותרים מקיפים אותו 24 שעות ביממה בתקווה למוצא פיו. אולי גם הפעם המנהל הכריזיונר מבנק דיסקונט, שמתייחס להתאחדות כמו אל מכולת שכונתית עם אנשים בחליפות, ישלוף לנו פנינה שתמלא את העמוד הראשון בעיתון.

מאז הפסד הנבחרת ללטביה מצפים שולפי העטים לסיום הקדנציה האומללה של דרור קשטן, ויותר מכך לעיסוק האובססיבי הצפוי בפראייר הבא שיכנס לנעליו. אלא שלוזון שומר בינתיים על הידיים עמוק בכיסים, ופרט ל"התנגחויות-לייט" במאמן היוצא לא מספק את הסחורה. אבל אל דאגה, בקרוב הוא יביא הנה מאמן תותח. פרטים נוספים רק אצלנו.

"בן סהר הגיע להבנות עם ראשי הצבא"

עידן האינסטנט ממליך כבר כמה שנים כוכבים לרגע, ויוצר מצב בו ילדים שעוד לא קרעו מיתר קול או זוג נעליים מקבלים הכרה של כוכבי על, ועל הדרך שוכחים לפתח קריירה. בן סהר, שפרט למעבר לצ'לסי בגיל 16 וכמה שערים לא ממש חשובים בנבחרת ישראל עוד לא הצליח להותיר חותם, כבר מסתובב עם יועצי תקשורת ועיתונאי חצר שמנהלים עבורו את המלחמות בטחנות הרוח.

"חוק בן סהר" הפופוליסטי, שקודם על ידי חבר כנסת תאב פרסום, כבר ירד מהמפה, וצבא ההגנה לישראל חזר לנוהל הידוע והמוכר לפיו מי שיותר מדי חשוב לו לוותר על שלוש שנות מדי זית מוצא את דרכו הנעימה החוצה, אם דרך הקב"ן או דרך מש"ק הממטרות. אבל גם הפיתרון של סוגיית החייל האמיץ של אספניול לא תקטע את ההזדמנות לדווח על עוד שלב במערכה בין החלוץ האימתני לכוחות היבשה. הרי מה נעשה עם כל תמונות הארכיון של הילד מצדיע?

"... זומן לחקירה במשרדי רשות המיסים"

התקשורת אוהבת פרשיות, אם אפשר כאלה שגוררת הרבה לכלוך ושמות גדולים, ומאפשרת לפוצץ כמה שיותר מילים וכמה שיותר פרצופים המומים, אם אפשר עם אזיקים על הידיים. הטרגדיה של מוני פנאן, שפתחה תיבת פנדורה שכל מי שבקיא מעט בכדורסל הישראלי מכיר כבר שנים, גרמה לתקשורת לסקר בצורה אובססיבית אך חסרת משמעות את ספיחי הפרשה.

הרי לא העלמות המס של סמי בכר הן העניין, אלא יחסיו אם-היו-כאלה עם הבנק של המנהל הצהוב; הרגלי הצריכה של יערי רייניש אינם ענייננו, אלא אם הם קשורים באופן עקיף אפילו להכתרת אלופה במדינת ישראל; וגם אם המאמן הלאומי "שכח" לעבור דרך המכס עם חפיסת הסיגרים המשובחים שלו (משהו שכל ישראלי הרי עושה בעת חזרתו מחו"ל, לא ככה?), לא צריך להדביק את זה לתרעומת סביב ביצועיו על הדשא. אז אתם, צרכני העיתונות הכפייתיים, חשוב שתזכרו: לפעמים סיגר הוא רק סיגר.