תחנה אחרונה חיפה

רוני לוי >>>

בשנתיים האחרונות הפך רוני לוי ממאמן העל העתידי של הכדורגל הישראלי לאכזבה הגדולה שלו. אחרי שלוש אליפויות מרשימות במכבי חיפה, שכללו רצף של 11 ניצחונות (אותו חיפה תוכל להשוות במחזור הבא) ושמירה על המקום הראשון במשך 65 שבועות ברציפות, הגיעו שתי עונות מאכזבות בכרמל, קללות מיציעי קרית אליעזר ופרידה מתבקשת. מאז חלפו להן שנה וחצי, בהן היה לוי מועמד כמעט תמידי למכבי תל אביב, חשף כי סרב להצעה לאמן את בית"ר ירושלים כשעוד היה בחיפה והיה חזק על הכוונת של אבי לוזון כמאמן הנבחרת הצעירה. מה שקרה בפועל זו שנה עלובה כמאמן מכבי פתח תקווה, כשמאז מונה בדצמבר 2008 השיג 29 נקודות מתוך 64 אפשריות, הוביל את הקבוצה האפורה אל התחתית עד שבשבת הרים ידיים. קשה לראות כרגע מה יחזיר את לוי, שזכה באליפות בשלוש השנים הראשונות שלו כמאמן ראשי, אל המעמד וההערכה להם זכה עד לאחרונה. לקראת סבב המינויים הקרוב בנבחרות ישראל, כבר אין לו למה להשאיר את מכשיר הטלפון פנוי.

גיורא שפיגל >>>

ללא ספק מדובר בנפילה התלולה ביותר אחרי החיים בירוק. אחד מגדולי השחקנים של מדינת ישראל וחבר בכיר בסגל מקסיקו 70, הפך מזמן לדמות לא רלוונטית בנוף של הכדורגל הישראלי. שפיגל, שנטע את היסודות הסופר מקצועניים שמתנהלים במכבי חיפה, זכה עימה באליפות המרשימה ביותר אי פעם (בעונת 1993/4), השיג שני גביעים והגיע לשמינית גמר גביע אירופה למחזיקות, פוטר מהקבוצה אחרי 5 שנים בתום תבוסה ביתית מחפירה 4:0 להפועל כפר סבא. בימים שאחרי הפיטורים צצו שמועות ששחקני חיפה עשו לו סבוטאז', והיחסים בינו לבין נשיא מכבי חיפה יעקב שחר הגיעו לשפל שנמשך עד היום. מאז הפיטורים מחיפה, שפיגל לא חזר לקדמת הבמה והסתפק במועט כשהסכים לאמן תקופות קצרות וכושלות בקבוצות כמו הפועל פתח תקווה, בני יהודה (איתה זכה באליפות היסטורית עוד לפני הפרק החיפאי, בתחילת שנות ה-90) ועירוני ראשון לציון, ושימש כמנהל מקצועי בבית"ר ירושלים בשלהי תקופת ארקדי גאידמק. אם תשאלו את גיורא עצמו, הוא יספר לכם ששחר שם לו הרבה רגליים בשנים האחרונות, ומנע ממנו את תפקיד מאמן הנבחרת בכמה הזדמנויות שונות. אלא שבגיל 62, כשנבחרת ישראל מחפשת בנרות את המושיע שלה, האיש שנחשב לפני עשור לראוי ביותר לתפקיד לא יוזכר אפילו בצחוק.

אברהם גרנט >>>

אברהם גרנט הוא אחד המאמנים הבודדים שהגיעו למכבי חיפה כמאמן עם רקורד מוכח, ולא כעוד הימור עתידי מוצלח של יעקב שחר. האיש שזכה בשתי אליפויות וגביע המדינה במכבי תל אביב, אותה החזיר לצמרת אחרי שנים, הגיע לחיפה אחרי שכבר סיכם על אימון הנבחרת הצעירה ממנה הבריז ברגע האחרון. גרנט ניצח בחיפה על מקהלת כישרונות אדירה שכללה את יוסי בניון, ג'ובאני רוסו, איגביני יעקובו, ריימונדס ז'וטאוטאס וננאד פראליה, וזכה עימם בשתי אליפויות בשתי עונותיו בקבוצה, וזאת אחרי 7 שנים שחונות של הירוקים. בניגוד לחבריו, עבור גרנט שימשה חיפה רק מקפצה: הוא המשיך לארבע שנים כמאמן נבחרת ישראל, תקופה קצרה כמנהל הטכני בפורטסמות' ובצ'לסי, ושלושת רבעי עונה כמנג'ר הכחולים, שהסתיימה במרחק החלקה אחת של ג'ון טרי מזכיה בליגת האלופות. לאחרונה, חזר גרנט לאנגליה כמנהל הספורטיבי של פורטסמות. במקרה שלו, לפחות עד שלבעלים ימאס מהמנג'ר הנוכחי פול הארט.

אלי כהן >>>

עונת 1999/2000, בה אימן אלי כהן את מכבי חיפה, הפכה בדיעבד לצומת הדרכים ממנה דעכה ונמוגה הקריירה שלו. זו היתה עונה שהפכה אותו ממאמן מוביל, שזכה עם בית"ר ירושלים באליפות והיה רחוק משחק שרוכים אחד מהתואר עם הפועל תל אביב עימה זכה גם בגביע המדינה, לקוריוז שמגיע לקבוצות הרוסות באמצע עונה ולא שורד יותר מכמה מחזורים. אפשר לומר שהנפילה החלה אחרי התקרית עם יוסי בניון, שכבר לפני 10 שנים סרב באופן מופגן להתחלף, אבל בפועל, מאז שנפרד מיעקב שחר, אימן השריף נטול התחמושת ב-8 קבוצות שונות, רובן מהתחתית, כשבאף אחת מהן הוא לא שורד יותר מעונה אחת. נראה שכהן, שהוא היום אחד מאינספור מאמנים מובטלים ומתוסכלים, הוא עוד קורבן של נסיבות הכדורגל הישראלי: ככה זה כשיש רק 4 קבוצות גדולות במקרה הטוב, ומאמנים עתירי תארים ותהילה נאלצים להתפשר על קבוצות קטנות בתקציב וסבלנות, והכל בגלל האמונה שהשם שלו יספיק כדי להציל אותן.

יצחק שום >>>

יצחק שום, היום מאמן בית"ר ירושלים, החל זה מכבר במסע יחסי ציבור בסיוע ידידו שלמה שרף אל כסא המאמן הלאומי. הסגנון הבוטה של האיש שהיה היס-מן של שרף וריצ'רד נילסן בנבחרת ישראל במשך 10 שנים, מסיט את תשומת הלב מהעובדות היבשות: עם הרזומה שלו, שום בהחלט היה אמור להיות מועמד לאימון הנבחרת. בשמונה השנים האחרונות זכה שום בשני דאבלים בפנאתינייקוס ובית"ר ירושלים, הוביל את הפועל כפר סבא לליגת העל, העפיל לליגת האלופות עם מכבי חיפה ועשה קמפיין מרשים בהרבה מהנוכחי, למרות מחסור במגרש ביתי. אלא שמשהו באופי של שום הרס לו את הדרך: העזיבה המהירה של חיפה לטובת הכסף הגדול ביוון, הפיטורים מפאו אחרי סכסוך עם מנהל הקבוצה וחרף האליפות שהביא לה אחרי שנים, והפרידה בטונים צורמים מהפועל תל אביב. שום מאמן היום את בית"ר ירושלים בעיקר בגלל החוזה השמן שחתם בתקופת גאידמק, ונראה מרוחק ומנותק מהשחקנים והקהל בטדי, שמקרינים אדישות מערכתית כוללת. האיש שהיה למאמן הישראלי הראשון לחגוג עם אגרוף קפוץ בליגת האלופות במדים הירוקים, הפך את עצמו בשנים האחרונות לטרחן בלתי נלאה. מעניין מה יהיה לו להגיד אחרי שיעזוב גם את בית וגן. והכל בגלל קללת מכבי חיפה.