לא מאמן עד שתתקשרו

כאשר אדם מפוטר ממקום עבודתו, הוא קופץ לבנק כדי לנסות ולארגן קצת תזרים מזומנים, מרים טלפון או שניים למי שיוכל לעזור לו להתאושש, פותח את מדור הדרושים בעיתון ומחפש עבודה חדשה. כאשר המקצוע שלך הוא מאמן כדורגל, סביר להניח שאת הג'וב הבא לא תמצא בעמוד האחרון בעיתון. לופא קדוש, מישל דיין, אלון חזן, גילי לנדאו ואלי כהן אימנו בעבר בליגת העל, היום הם יושבים בצד אכולי תסכולים, ומחכים לטלפון. אז התקשרנו.

"בישראל כל מורה להתעמלות יכול להיות מאמן"

"מי שיישב בבית ויחכה לטלפון לא ימצא עבודה", אומר לופא קדוש, מהמאמנים הותיקים בישראל, שאחרי שנים של אימון בקדמת הבמה של הכדורגל הישראלי מאמן כיום את בית"ר/שמשון תל אביב מהליגה הלאומית. "אם היו בוחנים בישראל מאמנים על-פי יכולת וידע, הייתי מהמאמנים המובילים. אבל אני לא ידעתי לשחק את המשחק, ובגלל זה אכלתי אותה. מאמנים שאין להם עבודה שולחים סוכנים לבעלי קבוצות כדי לרחרח, שיידעו שהם מוכנים לקחת את העבודה אם יפטרו את המאמן. אני אדם ישר, לא עשיתי את הדברים האלה, אבל אני לא מהמתבכיינים".

ומה עם חזרה לליגת העל? "הייתי רוצה לחזור לאמן שם, אבל בישראל החיים של מאמן כדורגל מאוד קשים, וגם רמת המאמנים מאוד נמוכה. תראה באירופה, רוב המאמנים בליגות הבכירות הם שחקני כדורגל לשעבר. בישראל כל אחד שהוא מורה להתעמלות יכול להיות מאמן כדורגל".

מישל דיין, שפוטר בתחילת העונה שעברה מאימון עירוני קרית שמונה בליגת העל, שינה כיוון ועובד היום כעורך ספורט ופרשן ברדיו ירושלים: "היו לי הצעות לאמן העונה בליגה הארצית בהפועל ירושלים, בני טמרה וקבוצות נוספות, אבל העדפתי לקחת הפסקה מאימון ולהתרענן קצת בחוץ. ברור שאני מאוד רוצה לחזור לאמן בליגת העל ואני מאמין שעוד אעשה את זה, אבל אם לא יתנו לי לעבוד בדרך שלי אני לא אאמן. מי שמתפרנס רק מאימון חייב לקחת כל הצעה שנותנים לו, לפעמים בסכומים מצחיקים. אני יכול להתפרנס מדברים נוספים ולכן מצבי עוד טוב, אבל מי שכדורגל זו הפרנסה היחידה שלו קשה לו מאוד לשרוד".

"חודש חלש של החלוץ ישלח אותך הביתה"

הקושי במציאת קבוצה לאימון הוא לא הבעיה היחידה בה נתקלים מאמני הכדורגל בישראל. לחץ הקהל כולל לא פעם קללות וגידופים, הבעלים עלול לפטר אותך בכל רגע וחוסר השקט הנפשי התמידי עלול ליצור תנאי עבודה בלתי נסבלים. כאשר הקבוצה מנצחת השחקנים זוכים במחמאות, כשלא הולך החיצים מופנים ישר אל העומד בראש הצוות המקצועי.

"הגיע הזמן שמאמנים במקומות כמו באר שבע יפסיקו לצאת בליווי ניידות משטרה ומדורניקים", אומר גילי לנדאו, לשעבר מאמן בבירת הנגב. "אין לי בעיה לעבוד במקומות הכי לחוצים, ומי שלא יכול לעמוד בלחץ לא יכול להיות מאמן כדורגל, אבל בתנאים כאלה אף מאמן לא יכול לעבוד". לנדאו, שאימן בעבר גם את הפועל תל אביב ומכבי נתניה, רואה בימים אלו את מגרש הכדורגל בעיקר מבעד למסך הטלויזיה. "הבעיה בכדורגל הישראלי היא שאין תוכניות לטווח ארוך, כולם רוצים הישגים ומיד. יש מאמנים שמביאים הצלחות מסחררות וחודש חלש של החלוץ יכול לשלוח אותם הביתה. כרגע אני בעיקר נהנה מהחיים, יכול להיות שאחזור לאמן, ויכול להיות שלא" הוא מוסיף.

"חותרים תחת המאמן כל הזמן, אין לו רגע שקט"

"מפריע לי מאוד הזילות שיש למקצוע של מאמן כדורגל בישראל, ואני לעולם לא אוותר על העקרונות שלי", אומר מישל דיין. "בארץ מפטרים מאמנים על ימין ועל שמאל, ואין לזה אח ורע בעולם. הזלזול הזה מוציא לך את החשק. פעם למאמן הישראלי היה כבוד. אותי אימנו גדולי המאמנים כמו דוביד שוויצר, צבי רוזן ויעקב גרונדמן, כשמאמן היה מדבר עם השחקנים הם היו משפילים מבט, לא מסתכלים לו בכלל בעיניים. היום המאמן נהיה שק חבטות".

"המאמן הישראלי הפך להיות מושפל, המעמד שלו בשפל חסר תקדים", מסכים לופא קדוש. "אלי גוטמן בנתניה, יצחק שום ויוסי מזרחי בבית"ר - כולם מפוטרים ע"י בעלי קבוצות בלי לחשוב פעמיים. חייבים לשים לדבר הזה סוף. בתקופה שלי המאמן היה הסמכות הבלעדית, היה קובע הכל בקבוצה, אפילו את צבע הדשא. כמו קברניט במטוס, כמו רב חובל של ספינה. היום רק מאמן שלוקח אליפויות מוערך, הכל הפך למבחן התוצאה. מה עם קצת חינוך? קצת ערכים? זה כבר לא חשוב?".

"אין כבוד למאמן בישראל, חותרים תחתיו כל הזמן ואין לו רגע שקט", מוסיף אלון חזן, מאמן מ.ס אשדוד לשעבר. "כל מיני עסקנים ובעלי הון מתחברים לכדורגל וקוראים לעצמם בעלים, אבל בפועל הם רוצים את משרת המאמן. הם מתערבים בהרכבים, מתקשרים למאמן יום אחרי המשחק ושואלים למה לא הכנסת את השחקן הזה ולמה את השחקן ההוא לא הוצאת. מאמן חייב לדעת שיש לו גב, שיש מישהו שעומד מאחוריו ונותן לו ביטחון". חזן מאמן כיום את נערים ב' של נבחרת ישראל, ומתפקד כפרשן בתוכנית הרדיו של FM103 וברשת הטלויזיה צ'רלטון, אך עדיין מאמין שבשנים הקרובות יחזור לאמן בליגת העל. "אני רוצה לאמן ואחזור כשארגיש שאני מוכן. לא איבדתי את חדוות האימון".

וכמובן, התקשורת אשמה

אלי כהן, מותיקי המאמנים בארץ, מאשים את התקשורת חלק מהפגיעה במעמד המאמן: "כל הזמן מחפשים לערוף ראשים ולחתוך מאמנים, וזה מה שקורה בסוף. מי שכל הזמן מדבר על פיטורים של מאמנים לא נותן כבוד למקצוע. חייבים לייצר כאן תרבות של ספורט, כמו בכל העולם, והדבר הראשון זה לכבד את המאמן כמו שמכבדים כל איש מקצוע אחר". כהן, שמונה למאמן קרית שמונה באמצע העונה שעברה והתפטר לאחר מספר מחזורים בלבד, רוצה לחזור לאמן בליגת העל, אך לא בכל מחיר: "זה מאוד קשה לקבל באמצע העונה קבוצה שלא אתה בנית. אני מאוד רוצה לחזור לאמן, זה בוער בעצמותי, אני חי את המשחק. אבל לא אקח כל הצעה אלא רק מה שיתאים לי. גם אברהם גרנט אימן את צ'לסי ועד היום הוא לא מצא קבוצה. זה מראה שאין בנושא הזה חוקיות, וצריך להמתין בסבלנות עד שההצעה הנכונה תגיע".

גם למי שמאמן היום בליגת העל אין חסינות, כולם פגיעים. כשהקבוצה מנצחת, הקהל נותן שקט והבעלים מרוצה, אבל הוא לא יכול לישון בשקט. כי ברגע שהקבוצה לא תספק את הסחורה ושריקות הבוז מהקהל יגיעו, הוא כבר יוכל להתחיל לחשוב על המשרה הבאה. ואז, סביר להניח שמישהו מהדוברים בכתבה הזו כבר יכין את הקבוצה שהיתה שלו עד לפני רגע למשחק בשבת.

בתקופתי המאמן היה הסמכות הבלעדית וקבע הכל בקבוצה, אפילו את צבע הדשא. כמו קברניט במטוס או רב חובל של ספינה. היום רק מאמן שלוקח אליפויות מוערך. מה עם קצת חינוך? קצת ערכים? זה כבר לא חשוב?