הסמל מת, יחי הדרבי?

אבי נמני במכבי, יוסי אבוקסיס בהפועל. תארו לעצמכם עד כמה הדרבי בין הפועל תל אביב למכבי תל אביב יכול היה להיות שונה אם שני שחקני העבר המפוארים הללו היו מחליטים לפתע להתלבש בבגדי המשחק ולעלות לכר הדשא, אפילו למספר דקות. כל אוהד הפועל יכול היה להיות בטוח שאבוקסיס ילחם במרכז המגרש כאילו היה שדה קרב, במכבי היו מפנטזים על מספר 8 בצהוב מבקיע את שער הניצחון בדקה ה-90. אבל מעבר ליכולת המקצועית, הביאו השניים אל הדשא דבר נוסף, גדול וחשוב הרבה יותר מעוד שער, בישול או גליץ'. שהיה הופך את הדרבי למלחמת עולם אמיתית, מלחמה בין סמלים.

"שיחקתי רק במועדון אחד כל החיים, לא החלפתי צבעים"

"סמל זה סוג של שחקן שגם בימים אבודים אתה יודע שאפשר לסמוך עליו, שהוא יכול לסחוב את הקבוצה על הגב שלו", מסביר מוטי איווניר, מאמן הנבחרת הצעירה וסמל עבר של מכבי תל אביב. "שחקן שהוא סמל לא ישאר אדיש למשחק, ישמור על הכבוד של הקבוצה והאוהדים, אחד שהקבוצה זה הוא והוא זה הקבוצה. אני בתור שחקן הייתי מתאבד על המגרש. זכור לי דרבי אחד משנות ה-80 שבו הפועל הובילו 0:1 בדקה ה-70, היתה לי מתיחה חזקה בשריר ונגמרו לנו החילופים. למרות הפציעה, לא הסכמתי לצאת בשום אופן, ובדקה ה-93 הצלחתי לכבוש שער שוויון. זו דוגמה להתנהגות של סמל".

"אני שיחקתי רק במועדון אחד כל החיים, לא החלפתי צבעים וקבוצות, וזה מה שהפך אותי לסמל בהפועל תל אביב", מספר חלוץ העבר האדום גילי לנדאו. "למען האמת, כשמתסכלים על הפועל תל אביב היום קשה לבוא ולהצביע על שחקן שהוא סמל של המועדון. סמל צריך קודם כל לשחק כמה שנים טובות בקבוצה, וזה לא קורה בין רגע. הוא חייב להיות אהוב על האוהדים ומישהו שהם יוכלו להזדהות איתו, שמייצג את הערכים והצביון של המועדון. להפועל אין כיום שחקן כזה".

"כשאין הצלחות, אין סמלים"

מה גרם להיעלמותם של שחקנים שהיו הסמל של הקבוצה, שהיוו את הערך המוסף של כל משחק דרבי. אלה שגם במקרה של הפסד, היו גורמים לאוהדיהם תחושה שיתנו הכל על המגרש, סוחפים את חבריהם להילחם על המגרש, ומנגד היוו מקור שנאה לקהל היריב?

"סמלים הולכים עם הצלחות, וכשאין הצלחות אין מישהו שייזכרו אותו לטובה", מסביר אבי כהן, בלם מכבי תל אביב לשעבר. "מכבי לא מצליחה לזכות בתארים בשנים האחרונות, ואין אף שחקן שאפשר להגיד שהוא משהו דומה לסמל".

"במכבי היו לא מזמן שחקנים שאם היו נשארים בה היו הופכים ללא ספק לסמלים של המועדון, כמו טל בן חיים, אבי סטרול, דדי בן דיין ותמיר כהן", אומר כהן, שהוא גם אביו של האחרון. "אבל השחקנים הללו איבדו את הזהות שלהם עם מכבי, וכיום השחקן היחיד שעוד מראה ניצוצות של מנהיגות ויכול להפוך לסמל הוא ליאור ז'אן. הוא שחקן שגדל במועדון, רואים שאיכפת לו מהקבוצה, לוקח הפסדים קשה ובעיקר משחקי דרבי, אבל הדרך עוד ארוכה. מי שרוצה לראות סמלים במכבי תל אביב צריך לחפש אותם על הספסל או ביציע, בטח לא על המגרש".

גם בצד האדום של הכביש שיחקו בשנים האחרונות כמה שחקנים שהפכו מזוהים עם המועדון, אבל מעבר שלהם לאירופה השאיר אותם בצל. "הפכתי לסמל של הפועל תל אביב בגלל שהתחלתי במועדון מגיל צעיר, הקהל מאוד התחבר אלי ואני החזרתי לו הרבה אהבה", מספר סלים טועמה, כיום שחקן לאריסה היוונית. "הייתי שותף לתקופה טובה מאוד שכללה הרבה הישגים, וכנראה שזוכרים אותי בגלל זה. העובדה שעד היום הקהל של מכבי תל אביב ובית"ר ירושלים ממשיך לשיר נגדי שירים ולקלל אותי למרות שאני בכלל לא נמצא על הדשא מוכיחה את הקשר שלי להפועל, שאותו אי אפשר לנתק". ומיהם לדעת טועמה השחקנים האדומים שיוכלו להפוך לסמלים? "ביברס נאתכו, גילי ורמוט ושי אבוטבול בדרך להיות כאלה, וכל שנה נוספת במועדון תחזק את המעמד שלהם כסמלים", מבטיח טועמה.

"כששכטר מדבר כמו סמל, זה מצחיק"

כיום, המשימה להתחקות אחר סמל של אחד משני המועדונים היא כמעט בלתי אפשרית. הכסף הגדול שיכול להעביר אותך בקלות לצד האחר של הכביש, הפזילה התמידית לעבר הליגות באירופה ובעיקר העדר סופרסטאר אמיתי באחד הצדדים, ישאירו את הסמלים היחידים מחוץ לבלומפילד, על רכבי השחקנים.

"בשתי הקבוצות אין יותר סמלים כי הכדורגל הפך למסחרי מדי, והכסף מדבר", אומר אלי דריקס, חלוץ עבר במכבי. "בתקופה שלי, ברגע שעלית מהנוער לבוגרים זה היה סוג של נישואים קתוליים, ולא היה סיכוי שתלך לשום מקום אחר - אתה תשחק כל הקריירה בקבוצה אחת ותהיה איתה בטוב וברע. היום המצב שונה. שחקן משחק בקבוצה אחת ומנשק את הסמל, ואחרי שנה תמצא אותו במקום אחר וזה לפעמים ממש מצחיק. לפני כמה ימים קראתי ראיון עם איתי שכטר, בו הוא סיפר שהיה מוכן לשלם 100 אלף שקל כדי להבקיע גול בדרבי, ואני אומר לעצמי, הבן אדם נמצא חודשיים בהפועל ומשחק אותה כאילו הוא נמצא שם שנים והוא הסמל שלה. הוא מדבר בסיסמאות כאילו הפועל זה הבית שלו והוא הנציג שלה. איפה הפרופורציות?".

האם ימצא בעתיד סמל באחת הקבוצות? במכבי המצב לא מבשר טובות. יוסי שבחון ויתר מזמן על הנהגת הקבוצה, שרן ייני וליאור ז'אן אפורים מדי, ועל הזרים אין טעם לבנות יותר מדי. בהפועל המצב נראה אולי מעט טוב יותר, אבל איתי שכטר וגילי ורמוט יפרדו מהחולצה האדומה ברגע שתגיע הצעה מחו"ל, ביברס נאתכו עדיין לא יציב מספיק ושי אבוטבול, שכבר נחשב לסמל בהתהוות, נעצר בעקבות הפציעה הקשה בעונה שעברה.

סמל לא מייצרים ביום אחד, וגם לא רוכשים כזה בחלון ההעברות. פעם סמלים טופחו וגדלו במועדון, ולא רק כדי להגדיל את חשבון הבנק ביום המכירה שלהם ליעד הבא. ראול ממשיך להוביל את ריאל מדריד, קרל פויול נלחם בברצלונה, סטיבן ג'רארד הוא האיש הכל יכול בליברפול אבל בתל אביב הסמלים הם כבר מזמן חלק מההיסטוריה. לדרבי אולי יש חוקים משלו, אבל סמלים כבר לא.

לפני כמה ימים קראתי ראיון עם איתי שכטר, שסיפר שהוא מוכן לשלם 100 אלף שקל כדי להבקיע גול בדרבי. הבן אדם נמצא חודשיים בהפועל ומשחק אותה כאילו הוא הסמל שלה. איפה הפרופורציות?

סמלים הולכים עם הצלחות, וכשאין הצלחות אין מישהו שייזכרו אותו לטובה. מכבי לא מצליחה לזכות בתארים בשנים האחרונות, ואין אף שחקן שאפשר להגיד שהוא משהו דומה לסמל