בוכים, כי החלב נשפך
תשס"ט היתה שנה של הצלחות לספורט הישראלי, שנאלץ להתמודד גם עם שקיעה בכדורגל ובכדורסל. חמשת אירועי השנה, מכספי ועד פרישת אברבוך
הפתעה של פעם בחיים >>>
יותר מחודשיים עברו מאז אותה שבת קסומה ביד אליהו, ועוד לא הספקנו לעכל את מה שעוללו באותו סוף שבוע ארבעה ישראלים למעצמת הטניס של רוסיה. כנראה שאנחנו עדיין בתוך החלום הזה, שיוציא לדרך את שנת תש"ע עם הופעה היסטורית בחצי גמר גביע דיוויס, שפשוט סותרת את כל חוקי ההיגיון. הקהל הישראלי היה זקוק לרגע הזה כמו אויר לנשימה. את המונחים "תקווה" ו"ציפיות" הוא מדחיק כבר שנים. אותו סוף שבוע גרם לנו לתת צ'אנס נוסף למערכת היחסים הבעייתית בינינו לבין הספורטאי הישראלי. בעוד כמה שנים הקריירה של הראל לוי, אנדי רם ויוני ארליך תגיע לסיומה, והטניס הישראלי ישאר עם דודי סלע ועם דור המשך עם סימן שאלה גדול. וכשנפסיד לנבחרת מסדר הגודל שלנו, הרחק מהבית העליון, יכה בנו לפתע גודל ההישג הבלתי נתפס הזה מול רוסיה. עד אז, בואו נמשיך לחלום.
ההצלחה >>>
עמדנו לחתום כאן עוד שנה של כדורגל מקומי אותה נרצה לשכוח ומהר. הליגה משעממת, העניין יורד ויו"ר ההתאחדות מפזר ציטוטים הזויים שרק מבליטים את חומרת המצב. אבל אז הגיעה אלופת אותה ליגה, שפרט למשחק אחד מול הפועל תל אביב די זחלה אל התואר, והביאה לענף רגעים של נחת עם העפלה מרשימה לליגת האלופות. אז אמנם אקטובה הפסיקה לשחק כדורגל בדקה ה-15, וגם אדון פלאטיני עזר עם השיטה החדשה שלו ששלחה לכאן קבוצה בינונית כמו זלצבורג, אבל בשורה התחתונה - הכדורגל הישראלי ייוצג בשנה הקרובה על הבמה המכובדת ביותר של אירופה. והאמת היא שהישראליות שבייצוג הזה היא כנראה האלמנט המרשים ביותר. בניגוד לקדנציית האלופות הקודמת ב-2002/3, מכבי חיפה העפילה השנה למפעל עם סגל שמבוסס ברובו על שחקני בית מקומיים. ובשנה שבה הנבחרת הלאומית שוב כושלת, לא נותר אלא להזדהות עם הנבחרת הישראלית האלטרנטיבית של אלישע לוי.
ההתרסקות >>>
בניגוד לאלכס שניידר שכבר הספיק להיפרד סופית ממכבי תל אביב, ארקדי גאידמק הוא עדיין הבעלים בפועל של בית"ר ירושלים, וזה המצב המשפטי גם של דניאל יאמר במכבי נתניה. אבל למרות שהם עדיין איתנו על הנייר, השנה האחרונה מסמלת יותר מכל את התרסקותו של מוסד האוליגרכיה, שפרץ אל הכדורגל הישראלי לפני ארבע שנים. מה המורשת שהוא משאיר אחריו? לא הרבה. בעיקר את התובנה שהשקעה מפוצצת בטווח הקצר אולי יכולה לקנות אליפויות, אבל בטח לא לבנות מועדונים. מאות מיליוני השקלים שהושקעו כאן הגיעו בעיקר לחשבון הבנק של מספר מצומצם של שחקנים, בעוד הכדורגל הישראלי נשאר עם תשתיות שהקשר ביניהם לאירופה הוא מקרי בהחלט. עצה לאוליגרך הבא, אם בכל זאת יגיע אחד כזה: אם אתה באמת רוצה לבנות כאן מועדון מצליח, תעצור אצל בחור בשם יענקל'ה מחיפה. אומרים שהוא היחיד שמבין כאן משהו.
הפרדוקס >>>
המציאות ניסתה בחודשים האחרונים ללמד את הכדורסל הישראלי לקח לעתיד. תחילה, היא ליטפה אותו והעניקה לו רגע מרגש והיסטורי בדמות הבחירה בדראפט של עומרי כספי, שיהפוך בקרוב לישראלי הראשון ב-NBA. אחרי הכל, יש גבול כמה הכדורסל הישראלי מסוגל לראות מדינות כמו בליז, איראן וטייפאי הסינית שולחים נציגים לליגה הטובה בעולם בעוד שהוא נשאר מוקצה. אבל לאחר מכן, עוד בטרם הספיקו לחגוג כאן את הרגע המרגש, הגיעה אותה מציאות וחבטה בענף עם הירידה של נבחרת הנוער והעתודה לדרג ב' והכישלון המביש של הנבחרת הבוגרת באליפות אירופה. ראויים למחמאות ככל שיהיו, סיפורם של כספי וליאור אליהו, הצלע השנייה המצליחה בקיץ האחרון, אפילו לא קרובים להוות איזשהו מדגם מייצג של מצב הכדורסל הישראלי ב-2009, שהולך ונהיה צר יותר ובעיקר תקוע במקום. ואם לא תהיה כאן הפנמה אמיתית של הלקח הזה, השנה הבאה תהיה ורודה אפילו פחות.
הפרידה >>>
בלי יותר מדי רעש נפרדנו השנה מאחד מגדולי הספורטאים שהיו לנו אי פעם. אלכס אברבוך לקח בעשור האחרון את האתלטיקה הישראלית למקומות שהיו זרים לה, והעניק לספורט הישראלי את אחד הרגעים המרגשים בהיסטוריה שלו עם ניגון התקווה על אדמת מינכן המקוללת, בה נרצחו 11 חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדה לפני 37 שנים. אבל במדינה עם תרבות ספורט כמו בישראל, לא מפתיע שהילד ברחוב יזהה תחילה את פרצופו של עוד שחקן כדורגל בינוני לפני זה של אברבוך, אלוף אירופה וסגן אלוף עולם לשעבר. ככה זה כשתפקיד המורה לחינוך גופני מתמקד בעיקר בלהזכיר לתלמידים להחזיר את הכדור בסוף השיעור. עכשיו אברבוך תופס את משבצת המאמן, וינסה לגדל כאן דור עתיד מתוך אותם משוגעים בארץ שבכל זאת בחרו באתלטיקה. לנו רק נותר לקוות שבדומה למה שעבר בקריירה שלו, גם כאן הוא לא יתייאש מהר.