למען האמת, ברקוביץ'

"ככה? ישר לנבחרת? בלי לאמן אף קבוצה?", תשאלו. כן, כנראה שגם כאן אתם צודקים. אם נפסיק לשנייה לחשוב מהלב ונחזור לרגע אל הראש, כנראה שיצחק שום הוא המועמד הראוי ביותר. אבל מבלי לפגוע בשומי, שמחכה למינוי הזה מאז ימי קמפיין מונדיאל 1994 העליזים, כנראה שהתייאשנו כבר מהראש. אז נכון, ברקוביץ' לא אימן אף קבוצה. אבל זה לא שאלה שהגיעו עם רקורד מרשים ועתיר ניסיון הצליחו. זה גם לא שעוד מינוי של אחד מהם ימציא כאן משהו חדש. לא צריך להתאמץ כדי למצוא דוגמאות לשחקני עבר גדולים שקיבלו נבחרת בלי לאמן קבוצה (ויש, מר לוזון, גם דוגמאות מוצלחות יותר מדייגו מראדונה).

"הוא לא דמות ראויה", תגידו. נכון, לברקוביץ' יש תדמית בעייתית. המשפטים שלו גורמים לנו לפעמים לזוז באי נוחות. ושוב, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. לא מאמן זר שיקשור לבלמים שלנו את הידיים, ולא דוברי עברית משלנו שיגידו לכל העולם כמה טוב הנבחרת עמדה על המגרש אחרי עוד תצוגה בינונית ומטה. אנחנו צריכים מאמן שיגיד לנו את האמת בפנים. שהיינו על הפרצוף, רעים, מבזים, מושפלים. שאם נפסיד לפחות נרגיש שלא מרימים אותנו, שלא מזלזלים בנו. האמת של ברקוביץ' אולי נאמרת בדרך כלל בצורה מתלהמת, קיצונית ונטולת פאסון, אבל אחרי שמורידים את כל אלה, היא עדיין האמת, לטוב ולרע. זו שכל כך הרבה אנשים בכדורגל שלנו מפחדים להגיד.

לא, אני לא באמת חושב שעם ברקוביץ' נעפיל למונדיאל או לאליפות אירופה. אבל כנראה שגם עם ז'וזה מוריניו לא נצליח לעשות את זה. נושא ההעפלה הוא כבר לא העניין, אלא שמחת החיים של הנבחרת שהלכה לאיבוד בעשור האחרון. ואם לא טורניר גדול, חייבים להחזיר את העניין. את התקווה. דבר אחד בטוח: ברקוביץ' לא יבוא למסיבות עיתונאים עם דף מוכן מהבית. כשיצאתי מאצטדיון רמת גן בשבת האחרונה חבר טוב אמר לי: "ברקוביץ'? אני לא יודע אם הוא ראוי אבל לפחות איתו יהיה סבבה". ובמציאות הנוכחית, מדובר בהסבר לא רע בכלל.