המלך ואני
המכביסט שחטף מחצי מגרש, מלך הפנדלים שהביא גביעים במו ידיו, השוער הכי טוב בלונדון והגיבור הטראגי שנזרק מהבית על ידי האמא החורגת. שגיא ניר נפרד מהשוער הפורש שביט אלימלך, שתמיד ישאר המלך של הפועל
המכביסט חוטף גול מחצי מגרש >>>
המפגש הראשון שלי עם השם שביט אלימלך היה לפני כמעט 20 שנה. אני הייתי אוהד ספורט נלהב בן 11, הוא היה השוער הצעיר של מכבי תל אביב, שזכה לכבוד המפוקפק של ספיגת שער מ-40 מטר מאחד הזרים הראשונים והגרועים של מכבי חיפה, אריק חרוליקן. ההולנדי המעופף עזב את חיפה אחרי מספר חודשים, אלימלך נשאר עוד שנתיים בתור הצל של אלכסנדר אובארוב הענק, לפני שהמשיך לעירוני ראשון לציון מהליגה השלישית. אני נשארתי עם הפועל של אלי כהן, ז'אנו וסיני, שארחה בשער את הבלגי פיטר קרמאנס, הענק הפולני ירוסלאב באקו ועוד אורחים לרגע שטוב עשתה הנפש שהדחיקה. למזלו של שביט, הוא הצטרף להפועל תל אביב רק בעונת 1996/7, זו שסימלה את ההתנתקות מההסתדרות ומשה סיני, ותחילת תקופת הבועה של סגול, אורנשטיין, עגיב ואיש הפרסום משה תאומים.
נקמת גביע הקרטון >>>
די קל היה להתאהב באלימלך. שוער צעיר, חסון ונאה, שומר על פאסון, מדבר נהדר ונותן לך להרגיש כאילו הוא באמת חלק מהמשפחה. וכשמדובר במשפחה חסרת מזל כמו זו של הפועל, האהבה לאלימלך רק גברה אחרי כל טעות או פשלה, והיו לו לא מעט כאלה בשנים הראשונות. אבל אז הגיע גמר הגביע של 1998/9. אני, לוחם בסדיר, קבור בדיינר נטוש בחום המטורף של מדבר יהודה, מוקף באוהדי בית"ר/שונאי הפועל, אבל סוגר את הערב בהקפת ניצחון כשמטרת דמות מקרטון משחקת את הגביע. נעלבתי עד עמקי נשמתי כשאחד החיילים בבסיס, אוהד בני יהודה, קרע את הפרס המאולתר לגזרים, אבל שנה אחר כך, עם חגיגות האליפות בשכונת התקווה (שאוהדיה הגיבו אז באותה דרך), באה מיני-נקמה. את אותה עונה סיים אלימלך רק אחרי שהנחיל במו ידיו עוד מפח נפש לבית"ר, שראו שוב איך המלך של הפועל מותח אותם עד לדו קרב הפנדלים, כדי לקטוף מהם את החלום מתחת לאף של הנשיא.
בסטמפורד ברידג' נכנסת להסטוריה >>>
חורף 2001 היה נקודת השיא שלי כאוהד. ככה זה כשהקבוצה שלך זוכה באליפות בודדת ב-20 שנה, אבל פתאום מסתערת על האריות של אירופה כמו סינדרלה שמגלה פתאום שהיא בעצם סוג של מפלצת. עם בטן חזקה (אבוקסיס, הלמאי ואונישנקו), רגל מסיימת (אוסטרץ וקלשצ'נקו) ובעיקר דור-מן שלא יתן ששום דבר רע יקרה לה. באותו ערב מופלא בסטמפורד ברידג', בו עצר כמעט לבדו את צ'לסי וזכה לציון 10, הפך שביט אלימלך באופן רשמי לשוער הגדול השני בהיסטוריה האדומה, מקום אחד אחרי יעקב חודורוב בו לא צפיתי מעולם. השוער שהגיע מהליגות הנמוכות, נתן לאינספור כדורים לחמוק לו מבין הידיים אבל הביא איתן גם שני גביעים, הראה לאדומים באשר הם שיש על מי לסמוך. גם אם הם מגיעים בהמוניהם למשחק חוץ בפארמה בלעדיו.
סמל זורקים, אבל לא מוחקים >>>
אבל גיבורים אמיתיים הם אלה שזוכים בכבוד רק לאחר לכתם. אלימלך של אמצע שנות האלפיים כבר לא היה אותו שוער על, אבל בתוך חשכת הבינוניות נשאר הקול השפוי, זה שאם יצטרך – לא יפחד לומר להנהלה של מוכרי הנעליים שלפעמים עדיף ללכת יחפים. אז חבורת מוני, בן עמי והרשקוביץ' זרקה את אלימלך לגלות, אבל למרות שהוחלף בשוער טוב ממנו, שביט שמר על הפאסון המוכר, חייך במרירות והמשיך בדרכו בשקט. כי גם אם הוא נולד בצבע הלא נכון והנהלה ארעית ניסתה להשאיר עליו כתמים, אי אפשר יהיה לשנות את העובדה שהאיש הפך בזעת אפיו לסמל. גם אם הקריירה הכל כך מפוארת שלו נדונה לסיום עצוב, רחוק מהעין אבל כל כך קרוב ללב.