לא רואים אותם ממטר

אליניב ברדה

מהרגע בו החלה הקריירה שלו, סבל החלוץ בן ה-27 שלו מאיש אחד, יוסי בניון שמו. ככה זה כשההשוואה מתבקשת. ברדה צמח בנוער של הפועל באר שבע קצת אחרי בניון, עבר למכבי חיפה קצת אחריו ואפילו די דומה לו במראה החיצוני. אבל שם גם נגמרים קווי הדמיון: בניון טכני וחכם יותר, ברדה יותר חזק ומהיר, אבל נופל מקשר ליברפול ביכולת ובכישרון. ברדה הגיע למכבי חיפה חצי עונה אחרי שבניון יצא לאירופה, וסחב איתו את הקוף על הגב כשראה בעיקר ספסל ורק 12 שערים בשנתיים וחצי. אחרי שעבר להפועל תל אביב ב-2005, הגיעו דקות המשחק והשיפור ביכולת, כשבשיאו הוא כובש 16 שערים בעונה הקודמת – עונת הבכורה שלו בגנק הבלגית. משום מה, בתפיסה שלנו ברדה ייחשב תמיד כסוג של שחקן משלים, סותם חורים. אפילו להופעת הבכורה בנבחרת הוא המתין עד גיל 25.

עומר גולן

ב-16 בספטמבר 2007 השתנה יחסי לעומר גולן, שעד אותו היום היה מבחינתי החבר של הלוזונים, שחי על פוקסים ולא מסוגל לייצר כלום. מכבי חיפה אירחה את מכבי פתח תקווה, ובדקה ה-29 לקח גולן כדור 30 מטר מהשער, עבר שלושה שחקנים בקלילות וכבש באלגנטיות שהזכירה את זאת של תיירי הנרי בימיו הגדולים בארסנל. השער הזה שיחרר משהו גם אצל גולן, שכבש 4 שערים ובישל שלושה לפני שעזב ללוקרן הבלגית חודשיים אחר כך. גם מאמני הנבחרת תמיד חשבו כמוני, והציבו את גולן בכל מיני עמדות זרות ומוזרות כמו קשר אחורי, אבל הוא תמיד ענה להם עם שערים חשובים. יוון בבית, מולדובה בחוץ, ואפילו את שער הניצחון מול רוסיה, שהיה אמור להעניק לו מרצדס חדשה מתורם אנגלי נדיב. אבל את מי כל זה מעניין? הרבה יותר קל לומר ש"החבר של לוזון שוב נהנה מקומבינות בנבחרת".

שי אבוטבול

רק בגיל 26 נכנס סוף סוף הקשר האחורי לנעליים הענקיות של יוסי אבוקסיס. זו לא רק היכולת על המגרש, אלא בעיקר המנהיגות והקרדיט הבלתי נגמר מהשופטים. בעונה שעברה, שהיתה הראשונה ללא אבוקסיס על הדשא, אבוטבול עדיין לא מצא את המקום שלו, אלא שאז הגיעה הקפיצה, עם 3 שערים, 6 בישולים ובעיקר הרבה קור רוח ומנהיגות שהביאו אותו מרחק קטן מזימון לנבחרת ישראל. אלא שאז המסורת של הפועל שוב השפיעה, אבוטבול נפצע מהגליץ' הדוחה של אוקוצ'ה ובהעדרו גרם לכולם להבין עד כמה הוא היה משמעותי. אבוטבול הוא אף פעם לא השחקן הבולט במשחקים החשובים, אבל הפועל לא יכולה בלעדיו. זו הגדולה שלו, זו גם הסיבה לחוסר ההערכה כלפיו.

אסי בלדוט

אסי בלדוט הוא בדיוק השחקן שכולנו היינו רוצים בקבוצה שלנו. מאז שעלה לבוגרים של בני יהודה בשנת 1998 הוא נשאר נאמן למועדון, תמיד נותן את הנשמה ומשמש כקפטן. גם כשהסתובב באינספור המגרשים העלובים של הליגה הלאומית, וגם כשנשם את אוויר הפסגות של העונה האחרונה. בלדוט הוא מניה בטוחה עם 42 שערים ו-43 בישולים במהלך הקריירה, ותמיד הוא שם כדי לתת הרבה מהירות וכוח. הקפטן בלדוט קיבל את הלפיד משחקנים כמו סהר מזרחי וחזי שירזי, והיום כשהוא בן 27 הוא המנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה מהשכונה. עד שבבוא היום, כמו תמיד במועדון המיוחד הזה, יבוא האדם הראוי הבא שיחליף אותו.

לירן שטראובר

הפוזות, העיניים שאוטוטו יוצאות מהמקום, ההאשמות של ההגנה, הבילויים, ענבל גבריאלי. כל אלו עוררו אנטגוניזם חריף כלפי לירן שטראובר, בעיקר אצל אוהדי מכבי תל אביב. אבל זה לא צודק. כבר שנים ששטראובר הוא אחד השוערים הטובים בארץ, שומר על מאזן ספיגות נמוך במיוחד ומראה מנהיגות, תוך שהוא מציל כדורים גדולים. אפילו את מכבי תל אביב הוא השאיר בחיים כמעט לבדו בעונה האחרונה שלו בקבוצה. העונה אמור שטראובר לשוב למכבי, ולהוכיח להנהלה והאוהדים כמה הם טעו כששחררו אותו בפעם הקודמת. חוץ מזה, שטראובר תמיד זכה להערכה עצומה משורה אובארוב, אותו החליף בין הקורות של מכבי. זה בטוח אומר משהו, לא?

גיא צרפתי

הדוגמה הראשונה שעולה כשמדברים על שחקני נוער מפוספסים של מכבי תל אביב היא גיא צרפתי, שנזרק מהצהובים ב-2002 ונאלץ להסתובב בנתניה, על הספסל של הפועל תל אביב ובקרית שמונה. צרפתי הוא שחקן חכם, עם בעיטה טובה ויכולת מסירה מעולה, אולי אחד הפליימייקרים האחרונים בכדורגל שלנו. כשקריית שמונה נראתה העונה כמו כלום, צרפתי היה היחיד שמסוגל לייצר מצבים וכדורגל חיובי. נותר רק לקוות ששבע השנים הרעות שלו תסתיימנה, ובגיל 30 הוא יחווה קצת מאבקי צמרת ויזכה להערכה הראויה לו.

אוהד כהן

אוהד כהן הוא עוף מוזר. סוג של אאוטסיידר בכדורגל הישראלי. הוא עורך דין רהוט, טיפוס שקט, לא אחד שיוצא בהצהרות או מדבר יותר מדי בתקשורת, אבל תמיד נותן את השקט להגנה של מכבי פתח תקווה. כזה שתמיד יוגדר בביטוי "שוער ליגה מצוין", כשלזה יצטרפו מילות הקסם "לא מעבר לזה". למה? פשוט כי כהן לא נולד בזמן הנכון, אלא לדור בו יש בארץ שוערים מעולים כמו ניר דוידוביץ' ודודו אוואט. אילו היה נולד בתקופה אחרת, היה כהן מקבל קרדיט גדול יותר בקבוצה גדולה, מגיע לנבחרת ישראל וזוכה ליותר הערכה. חבל רק שהמשפט הזה מתחיל באילו.

דוד רביבו

כמה קנטורים שמע דוד רביבו בחייו. אמרו שהוא עצלן, שהוא פרחח שיושב כל היום בבתי קפה עם כפכפים, שהוא איטי ושהוא משחק במ.ס אשדוד רק בזכות אחיו חיים, שהוא גם הבעלים של הקבוצה. כמובן שתיעוד סדר יומו של רביבו בסרט "בעקבות הגביע האבוד" תרם הרבה לכל אותן סטיגמות. העונה האחרונה באשדוד שבה והוכיחה שרוב הדיבורים היו מיותרים. 10 שערים ו-13 בישולים היו לו, אבל מעבר לזה, דוד בעיקר סיפק לנו הרבה אקשן בעונה כל כך יבשה ומשעממת. עכשיו, כשהוא כבר נושק לגיל 32, רביבו יקבל כנראה את ההזדמנות להוכיח את עצמו גם בקבוצה גדולה. כנראה שזה מעט מדי ומאוחר מדי, 9 שנים אחרי שהועזב ממכבי תל אביב.

עידן שריקי

כל מי שחי את הכדורגל הישראלי יגיד לכם שעידן שריקי הוא חלוץ צעיר ומוכשר. זוהי הדוגמא שממחישה יותר מכל את ההערכה הנמוכה שמקבל השחקן הנהדר הזה. בעיקר מפני שהוא כבר ממש לא צעיר - עוד מעט בן 28, ועדיין גר עם ההורים ג'קי בן זקן ויוסי מזרחי באשדוד. מעטים זוכרים ששריקי ממשיך לקרוע רשתות למרות שכבר הספיק לפרוש פעמיים: פעם אחת כשהתגייס לשריון, ופעם שנייה בעונת הגלקטיקוס של אשדוד ב-2003/4. בשלוש העונות האחרונות כבש שריקי 27 שערים, מה שהוביל לראשונה להתעניינות מקבוצות גדולות. אבל שריקי כנראה ישאר באשדוד וימשיך לכבוש כמויות יפות, והתקשורת, שמעדיפה באופן טבעי את הסיקור של הקבוצות הגדולות, תמשיך להתעלם ממנו.

שמעון גרשון

גרשון הוא בערך השחקן האחרון שמישהו היה חושב עליו כעל אחד שלא מוערך מספיק. משכורת שמנה, יכולת התבטאות מצוינת, לא מעט שכל ובעיקר חביב התקשורת. אלא שהעונה, בעקבות הפוצ'ימוי של ארקדי ששם אותו ללעג ולקלס, הבלם בן ה-31 הוכיח עד כמה הוא באמת גדול. גרשון הגיב כמו ג'נטלמן אמיתי לכל שטות הזו, ואפילו ידע לתעל אותה לטובתו ולסיים את אחת העונות הטובות שלו, כשהוא משלים שילוש כמעט קדוש יחד עם אריק בנאדו וטברטקו קאלה. הקרדיט כולו הלך לבנאדו - כנראה עדיין תחת אותה השפעה של ארקדי - והעמיד בצל את ההישג של גרשון, שבעזרת הרבה שכל שמחפה על העדר מהירות סגר כל חלוץ בארץ, עלה גם להתקפה וחיפה על טעויות של חבריו. אבל בעוד מחול השדים הקבוע סביב הזימונים לנבחרת התחולל, גרשון נשאר לגמרי בחוץ, כאילו הוא לא רלוונטי.

בטוח שכחנו מישהו, ספרנו לנו את מי...