החליפה של האיומים

סדנה לעצבים

שבוע נוראי עבר על נבחרת ישראל. אלה לא רק השחקנים היוונים, שהחליטו שגם 40 שנה ללא מונדיאל הם לא סיבה מספיק טובה לפתוח רגליים מול העם היהודי, אלא גם המאבק האמיץ וחסר הפשרות שנאלץ לבצע רובין הוד אבי לוזון מול מחרחרי הריב והמדון בתקשורת הישראלית.

לוזון, שהטיס את הציפיות לשמיים כשהצהיר שבגלל ההגרלה הנבחרת חייבת להגיע לדרום אפריקה, נבח אל מול העיתונאים ש"על אפכם ועל חמתכם נגיע למונדיאל" (ראו ערך "על אפכם ועל חמתכם מכבי פתח תקווה תישאר בליגה") והגדיר את אלופת אירופה לשעבר "נבחרת מצחיקה", נאלץ עכשיו להתמודד עם עוגמת הנפש המאפיינת כל אוהד פנאטי ביציע אחרי כישלון של קבוצתו: הנחיתה מן הפנטזיה אל המציאות הלחה והאפלה.

אז כדי להחזיר לעצמו את החיוך (ואת הכבוד העצמי כמובן), בחר השולף המהיר בפתח תקווה להפנות את האש לעבר התקשורת. "אני מודיע חגיגית: דרור קשטן נשאר בנבחרת ישראל עד הסוף" ו"לחץ לא עובד עלי, וגם קמפיין כזה או אחר לא מזיז לי", אמר על המאמן הלאומי, והרגיע ש"אין סיכוי שאייל ברקוביץ' יאמן אי פעם את הנבחרת. הסיכוי של אנשים לטוס לחלל גדול יותר". כי ביקורת, מה לעשות, לא נותנים בבית ספרנו.

אבל אם נסתכל על הצד החיובי, עדיף שלוזון נהג כפי שנהג. הרי המבוכה שאחזה בנו מהתנהגותו של היושב ראש היתה גדולה בהרבה אם האימפולסיביות הזו היתה מופנית אל עבר דרור קשטן. כי אז, ההדחה הבוטה של רפי כהן מהנבחרת בשידור חי בטלויזיה על ידי אימפולסיבי אחר, שלמה שרף, היתה נראית פתאום כמו גן של שושנים.

תותח ללא רתע

דודי סלע הוא טניסאי נהדר, פטריוט גדול והבאנקר הבלתי מעורער של נבחרת הדיוויס של ישראל. אבל בכל הקשור להחלטות מחוץ למגרש, יש לו עדיין כברת דרך לעבור. כלל ברור וידוע בספורט אומר: על המגרש, אל תעשה את מה שאתה לא יודע. בחיים, מסתבר, החוכמה הזו תקפה הרבה יותר.

ההחלטה המתגבשת של איגוד הטניס להעביר את מפגש הדיוויס מול רוסיה להיכלי הסושי והשמפניה של נוקיה בעבור חופן דולרים, היא הרבה יותר משערורייתית, והתנגדותם של סלע וחבריו למהלך מובנת. אחרי הכל, משחק על המשטח הקשיח ובמיזוג המפנק של ההיכל ימחוק לחלוטין כל יתרון אפשרי שלהם מול הנבחרת הרוסית המגוונת.

אבל דודי, שרצה למחות בגדול, יצא קטן. כל עם ישראל התיישב בשלישי בערב מול מסכי הטלויזיה, וציפה לאיום אסטרטגי – שנוי במחלוקת בפני עצמו – בהחרמת המפגש אם יתקיים ביד אליהו – כפי שרמזו והבטיחו מקורביו של סלע. בפועל, זה נגמר בבליל של מילים חלושות, שחזרו ודיברו על החשיבות בקיום המפגש ברמת השרון. אבל דודי, אם לא היה לך מה להגיד, למה קראת לכל העולם לבוא לשמוע?

אל תעודדו את השרה

לימור לבנת חוזרת להציל את הספורט הישראלי, אבל הנושא הראשון על שולחנה של השרה עלול להיות המעודדות על מגרשי הכדורסל שלנו. למרות המבוכה הנובעת מצפיה בחבורת נערות מפזזת בלבוש מינימלי אל מול העסקנים שבשורה הראשונה, חייבת כבוד השרה לשים בצד את המכתב בנושא, שקיבלה מארגוני הנשים. לפחות לחודש-חודשיים.

הספורט הישראלי סובל ממחלות ממאירות חמורות, החל מניהול כושל וכמעט דיקטטורי באיגודי הכדורסל והכדורגל, וכלה בבזבוזי כספים שמאיימים לחסל את הענפים הקטנים, אלו שמספקים פוטו-אופ גדול עם זוכי המדליות על הפודיום. התעסקות של האשה לבנת עם סוגיית שוליים פמיניסטית כמו המעודדות של אבנר קופל תהווה הצהרה ברורה: גם בקדנציה הזו שר הספורט יתעסק בעיקר בפופוליזם עד שיוחלף באחר - הבעיות האמיתיות בספורט כאן כדי להישאר.