תגידו יום יבוא

האור

נקודת האור הגדולה של התיקו 1:1 הממש לא גדול מול היוונים בבית היה בן סהר. לא מדובר פה במשחק טוב אחד בנבחרת שכולם ינפחו למחרת, אלא באור בקצה המנהרה. סהר היה השחקן היחיד בנבחרת שלא נראה כמו ילד במגרש של גדולים מבחינה פיסית, ולא מדובר פה בשחקן גבוה או פיסי במיוחד. יוסי בניון הוא כשרון ענק, שמצליח ברמות הכי גבוהות בגלל שהוא מחפה על נתוניו הגופניים עם טונות של יכולת, טל בן חיים הוא סוס שנהיה כזה עם המון עבודה, אבל סהר הוא ההוכחה לכך ששחקנים ישראלים חייבים לברוח מהבינוניות של הליגה בישראל, ובגיל צעיר ככל האפשר. את ההבדלים הפיסיים והמנטאליים בין ילד שמתאמן באירופה לבין ברק יצחקי ראינו כולם. עדיין רוצים להסתלבט על דה חראפשחאפ?

אכזבה לנבחרת עם 1:1 מול יוון ברמת גן | ישראל מול יוון – לכל הכתבות והדיווחים | הבית הישראלי: שוויץ ניצחה במולדובה 0:2, לוקסמבורג - לטביה | דרור קשטן: "שוב הוכחנו אופי" | נבחרת ישראל: הציונים

החושך

החוליה החלשה במשחק: הקישור האחורי, ללא ספק. לא מדובר פה בהפתעה גדולה, כי כולם סימנו את הבעיה כבר שבועות לפני המשחק, אבל בכל זאת: גל אלברמן ותמיר כהן פשוט לא היו קיימים אתמול. במיוחד במחצית הראשונה. אז נכון שאלברמן הוכיח שיש לו כושר ל-90 דקות, והיה טוב יותר לקראת הסיום, אבל הכשל פה הוא בתפיסה הבסיסית של התפקיד. קשר אחורי מודרני הוא לא רק השחקן שהורס את ההתקפות של היריב, אלא גם זה שמחזיק כדור, נותן להתקפה שלו להתארגן ודוחף אותה קדימה. בקריטריון הזה נבחרת ישראל כשלה, והאחראי לו הוא המאמן. אמנם חומר השחקנים בעמדה הזו לא מבטיח במיוחד, אבל אם החלוצים בן סהר וברק יצחקי משחקים בקישור, ואלברמן, כהן או כיאל לא מצליחים להחזיק כדור כמעט לאורך כל 90 הדקות, הרי שקשטן ויתר על האמצע עוד לפני שריקת הפתיחה. וככה לא מנצחים קבוצות שמשחקות סגור, כמו יוון של אתמול.

היאוש

עם כל הכבוד לטיעון שאומר שזה חומר השחקנים ואי אפשר להוציא ממנו יותר, הקמפיין הנוכחי של השחקנים בכחול לבן הוא כישלון. חד וחלק. את המשחקים הכי חשובים של המסע לדרום אפריקה, נגד שוויץ ויוון בבית, הנבחרת לא השכילה לנצח, וכאן נגמר הסיפור. אל תאמינו לחישובי סיכויים ודיבורים על ניצחונות בכרתים ובשוויץ, כי זה לא יקרה. האם היינו יכולים להגיע רחוק יותר עם הסגל הנוכחי? בהחלט.

אבל אצלנו כל חלוץ הוא גם בעצם קצת קשר, וכל מגן הוא קודם מגן תוקף, ואפילו על השוער הראשון אנחנו מתווכחים. נבחרת יוונית בינונית עם מאמן זר הוכיחה לנו שאם כל שחקן יודע בדיוק את תפקידו על המגרש, אז הכל נהיה יותר פשוט. גם במשחקים חלשים שצריך להוציא מהם נקודה.

התקווה

ולמרות התוצאה המאכזבת, אל תתנו לאף אחד להרוס לכם את התקווה של לפני, כי זה כל היופי. כאלה אנחנו, וטוב שכך. אני לא רוצה לחיות במדינה שמודעת לבינוניות של הנבחרת שלה ולא מתרגשת מכלום, אז בואו נמשיך לקוות ולהתאכזב עד שיום אחד זה יגיע, ואז העולם יכיר את הקהל היחיד שמשתכר מתקווה ואמונה חסרת בסיס. אפילו יותר מהקהל האנגלי. כל אוהד אנגלי בטוח שהנבחרת שלו תזכה במונדיאל למרות שזה קרה רק פעם אחת, כל ישראלי מאמין שהנבחרת תעפיל למונדיאל כל פעם מחדש, למרות שגם אצלנו הנס היה חד פעמי. אין בזה שום רע, להפך: החולמים הם אלה שהכי נהנים בסוף.