בניון או למות

שלח את יוסי לספסל, קשטן

זר לו היה נוחת השבוע בישראל, ומסיבה באמת לא ברורה פותח את הביקור בהצצה אל מדורי הספורט או אתרי האינטרנט, היה נחרד ודאי מהטרגדיה של יוסי בניון. אבל הסיקור האובססיבי וההיסטרי של שרירי המפשעה של הקפטן הוא לא הסיפור. מה שמדאיג ומטריד באמת זה המצב אליו הכניסה את עצמה נבחרת ישראל – זו שתקום ותיפול על מצב בריאותו של שחקן אחד.

ישרא מול יוון - סיקור מיוחד בספורט nana10

אין עוררין לגבי יכולתיו המופלאות של קשר ליברפול. גם הציפייה העממית שיהפוך לסוג של מושיע היא הגיונית לאור דור השחקנים הנוכחי, שהוא רדוד כישרונות באופן יחסי – ודאי בהשוואה לזה של ברקוביץ', רביבו, נמני, בנין, אלון מזרחי ועוד ועוד. אלא שהעיסוק הבלתי פוסק ברגל של בניון, שמחלחל מהתקשורת והמאמן הלאומי אל התודעה של כל אוהד כדורגל בישראל, עתיד להגיע בסופו של דבר גם אל 11 המופלאים שיפתחו בשבת בהרכב מול יוון. וכאן טמונה הסכנה האמיתית.

יוסי בניון הוא מהכשרונות הגדולים בכדורגל הישראלי, וללא ספק זה עם הקריירה האירופית המופלאה מכולם. אבל בכדורגל, בטח זה הטקטי והמחושב של היום, הוכח כבר יותר מפעם אחת שאפשר להגיע רחוק גם עם משמעת טקטית, נחישות ולכידות קבוצתית. הנה, אפילו היריבה בשבת השתמשה בפטנט הזה ואספה גביע אירופי. אז בגלל הסכנה הממשית בהחמרת הפציעה של בניון, או אולי בגלל המחויבות לתת לבחורינו המצוינים את התחושה שאפשר גם בלעדיו, שים את יוסי על הספסל, קשטן. אף אחד לא ימות מזה.

שים אותנו כבר על המפה, כספי

ביום שני צפה סקאוט של אטלנטה הוקס בעומרי כספי קולע שיא קריירה של 27 נקודות, ומאותו ערב חודש שוב הדיון על הקריירה העתידית של הילד. כי זה לא משנה שמאות סקאוטים של קבוצות מאמריקה מסתובבים בכל העולם, וגם לו שהפורוורד הצעיר צריך עוד עונת השתפשפות אחת לפחות כדי להיות באמת בשל. עמישראל צריך לכבוש סוף סוף את הפסגה הבלתי מושגת של ישראלי ראשון ב-NBA – זו התרופה הכי טובה לרגשי הנחיתות.

כספי כותב על ה-NBA בטור שלו בספורט nana10

דווקא כספי, שעוד לא חגג 21, נשמע הכי שלו ורגוע מכולם. אולי משום שהוא כבר התרגל, אחרי שהמומחים קנו לו כרטיס בכיוון אחד כבר כשהיה בן 13; אולי כי למד מחבריו אליהו והלפרין שבחירה בדראפט לא מבטיחה דבר; אולי מישהו רמז לו שעדיף להמשיך ולהשקיע בקליעה לשלוש, ביציבות בהגנה ובהליכה לריבאונד - כל מיני אלמנטים קטנים שהופכים פוטנציאל על הנייר לשחקן על המגרש. כי בשורה התחתונה, כמו שלמדנו והפנמנו כשהופרכו כל תיאוריות הקונספירציה בדראפט 2006, קבוצות אמריקאיות לא יבחרו בשחקן ישראלי בשביל הקהל היהודי. הוא חייב לדעת טו פוט דה בול אין דה בסקט.

צוברי קראו לו, להוא?

אז בכדורגל ובכדורסל ממשיכים לחפש גיבורים בכל מקום, ואת הענפים שמצליחים לספק לנו כאלה העסקנים כורתים, ולאף אחד לא אכפת. זוכרים את שחר צוברי? נו, השייט הזה שהביא לנו את מדליית עלה התאנה בבייג'ינג. נו, זו שאפשרה לעסקונה לקבל אשראי לטיולים, כנסים וקוקטיילים בעולם עד הגלגול הבא. אז זהו, שהוא ממשיך להתחרות, תתפלאו. וכן, הוא עדיין עושה את זה על חשבונו.

כך מתנהלים חייו של ספורטאי אולימפי במדינה שלא יודעת מה זה ספורט: כשאתה מנצח, השרה מדביקה לך נשיקה רטובה ללחי, אבל ברגע שהמצלמות עוזבות אתה תישאר לבד כדי לאסוף בעצמך את הלכלוך מהמסיבה. זה לא באמת משנה מי אחראי למימון הפעילות של צוברי - אם זה איגוד השיט, הועד האולימפי או המועצה להסדר ההימורים בספורט. מה שבטוח, שעם יחס כזה לספורטאים גם אחרי שהם מביאים הישגים, עוד כמה שנים לא יהיו לנו משתתפים אפילו בתימניאדה באילת. אולי צוברי יהיה בנאדם ויקפוץ להגיד שלום?