כן, הוא עדיין קוסם

הקוסם, הגרסה הטלוויזיונית

"לא נכון! אוי, איזה שופט גרוע! אוי, איזה שופט גרוע! הוא גמר את המשחק, השופט. הנה, הרסו עוד משחק. בחיים לא פנדל, בחיים! בלי לראות אני אומר לך, הוא נגע בכדור".

תגידו מה שתגידו, אייל ברקוביץ' הוא הדבר הכי טוב שקרה העונה לכדורגל הישראלי. אז אולי הוא חוצפן, וולגרי, כזה שמסוגל להעיף סטירה למאמן בקבוצת הילדים של הבן שלו, אבל האיש חתום על המהפך של העונה בליגת העל. עובדה: מאז שהוא מפרשן את המשחק המרכזי של ערוץ 10, אפילו משחקי ה-0:0 המשמימים פינו את מקומם לטובת דרמות מורטות עצבים.

לכל אותם מבקרים, שמצקצקים בלשונם על הסגנון, נגיד שהייחוד של הקוסם הוא דווקא בשוני שלו מהפרשן המסורתי הסטנדרטי. כל מי שאי פעם נמנם למוות על רקע הפרשנות של זאב זלצר/אברם גרנט/אייל לחמן/רן בן שמעון/מחק את המיותר, או תפס את הראש מול התיאוריות הפלספניות עד קריזה של שגיא כהן ודומיו, לא יכול שלא להתאהב בדינמיות של ברקו. כי אייל לא רק אומר בדיוק את מה שהוא רואה, אלא גם הצליח להפוך את יורם ארבל לחבר של כבוד בדו-שיח הכי מרתק בטלוויזיה. וכן, ברקוביץ' צדק, עוד לפני ההילוך החוזר: בחיים לא היה פנדל.

דקה 68, השופט טועה, וההצגה של ברקוביץ' מתחילה. צפו בפריט לאספנים בלבד

מבחן בוזגלו של קשטן

לא מעט אקסיומות התנגשו עם פרסום הסגל של דרור קשטן לקראת המשחקים מול יוון בסוף החודש. מאמן נבחרת הולך עם השחקנים שהוא מאמין בהם; בנבחרת אין מקום לשחקנים שלא משחקים בקבוצות שלהם; דרור קשטן הוא מאמן שמטפח צעירים. אלא שהרשימה שיצאה לאויר העולם השבוע מוכיחה: קשטן, האיש שעשה קריירה על העקביות והעקשנות שלו, נשאר כנראה רק עם המרכיב השני.

בארבעת המשחקים הראשונים בקמפיין נתן קשטן לסלים טועמה הזדמנות לפתוח בהרכב, והפעם הקשר מחוץ לסגל. הטיעון, ההגיוני לכשעצמו, לפיו הקשר ממעט לשחק בקבוצתו הבלגית, הופך למצחיק לנוכח הזימון של תמיר כהן, שלא שיחק העונה בבולטון אפילו דקה אחת בליגה. ואם דקות משחק הן באמת אישיו, מדוע גל אלברמן מגיע וכנראה שגם יפתח בהרכב, בעוד שרוברטו קולאוטי, חברו במינשנגלדבך ששיחק מספר זהה של משחקים מתחילת העונה, נשאר בחוץ? לא חבל לוותר על חלוץ שכבש 6 שערים בתשעה משחקים בקמפיין הקודם?

קשטן מתמיד בהתעלמות שלו מפיני בלילי ויניב קטן, פעולה לגיטימית נוכח ההצלחה היחסית של הצמד אליניב ברדה ועומר גולן, אך תמוהה לאור היכולת של קטן בחיפה העונה. גם עם העובדה שהמאמן הלאומי ממשיך לבנות על יחידה לוחמת שמחכה להברקה של יוסי בניון אחד אפשר לחיות. אבל אחרי שניצל במולדובה רק בזכות הכישרון של מאור בוזגלו, ממנו התעלם במשחקים הבאים ושילם באיבוד נקודות חשובות בלטביה, החליט המאמן הלאומי שלקשר הצעיר אין הפעם מקום אפילו בסגל של 24 שחקנים. כי קשטן לא משאיר מקום לשחקנים יצירתיים שיצילו את הכדורגל המשמים שלו - זה הרי התפקיד של החמסה.

מי אתה, תזכיר לנו?

כל ילד ישראלי יודע לדקלם שמכבי חיפה זה המועדון מספר 1 בארץ. המקצוענות, הניהול, היחס לשחקנים. אבל הכל נעלם ברגע בו פושטים את החולצה הירוקה, ועוזבים את מתקן האימונים בקצף. ברגע ששחקן או מאמן הוא כבר לא חלק ממכבי חיפה, הקהל מפנה לו עורף, הנשיא שוכח את כל מה שעשה ובפעם הבאה שהוא ידרוך בקרית אליעזר, שיערותיו יסמרו מקבלת הפנים צוננת.

הדיון התקשורתי השבוע סביב טקס ההוקרה שמתכננת או לא מתכננת מכבי חיפה לרוני לוי בשבת, הוכיח שוב עד כמה קטן המרחק בין הירוקים לכדורגל הישראלי - זה שלעולם לא יפספס הזדמנות לנהוג בכפיות טובה כלפי אבני היסוד שלו. כי אם שחקני עבר נדרשים לשלם עבור כרטיס כניסה למשחקי הקבוצה בה העבירו את הקריירה, מה הפלא שבחיפה לא בטוחים אם להודות בפומבי לאיש שהוביל אותם לשלוש אליפויות רצופות, אחרי ששיחק במועדון משנת 1992.

אז מכבי חיפה החליטה בסופו של דבר לקיים טקס הוקרה למאמן, והידיעה על כך עלתה לכותרות הראשיות של אתרי האינטרנט כאילו מדובר בסקופ מפתיע של ממש. כי ככה זה אצלנו: את העבר תוחבים עמוק לפח הזבל של ההיסטוריה, אבל על טקסי התודה והערכה שמתקיימים באצטדיוני הכדורגל ברחבי הגלובוס, מביטים כאן בעיניים נוצצות. המרחק שלנו מאירופה, מסתבר, גדול עדיין הרבה יותר מהפערים בכושר הגופני ובשליטה בכדור.