אוואט או דוידוביץ'?

אוואט נותן ביטחון (ערן צבעון)

בבואו לבחור את הרכב הנבחרת לקראת יוון, לפחות לגבי שחקן אחד לא אמור דרור קשטן להתלבט: דודו אוואט. כי הבחירה פה פשוטה: הימים בהם אוואט ודוידוביץ' היו מתחרים על המקום בשער מכבי חיפה חלפו מזמן, ומאז קרו כמה וכמה דברים ששידרגו את דודו, וגרמו לניר לדרוך במקום.

נקודה חשובה נוספת היא ההבדל ביכולת שנדרשת משוער בספרד, ומעמיתו בקבוצת צמרת בליגת העל שלנו. אוואט צריך להיות עירני כל הזמן בשער של מאיורקה, כי אם לא - הוא סופג מיד. בליגת העל, כמו שאמר בעבר השוער הטוב בישראל וינסנט אניימה, הכל תלוי בריכוז. אם תעדיפו תרגום חופשי: בישראל הטריק הוא לא להירדם בין הקורות. אולי בגלל זה דוידוביץ' ושטראובר עושים לפחות קטסטרופה אחת בכל משחק - הם פשוט נאלצים לעבור בין רגע ממחשבות נעימות על ענייני דיומא לכדור שהולך ומתקרב לכיוונם.

התמנון הכי ראוי (שגיא ניר)

כמה קל ללכת עם דודו אוואט: הוא משחק כבר שנים בליגה הספרדית, לא מתלכלך בביצה המקומית, וגם אם הוא חולם בספרדית או חוטף - שלישיות או סטירות – מדובר באירועים איזוטריים שיילכו לאיבוד בין תקצירי חדשות הספורט, ואף אחד אצלנו לא יתייחס אליהם לעומק. את אוואט תמיד נגבה במלחמתו מול החלוצים הגויים הרשעים, אבל כשמדובר על אפודת השוער הראשון של הנבחרת, זה יהיה טפשי להשאיר אותו לבד באור הזרקורים. הוא הרי כבר הסתנוור מהם בעבר.

בנבחרת, ערך דוידוביץ' הופעת בכורה כבר בגיל 21. הוא שיחק ב-0:5 הגדול על אוסטריה, נעל את השער ב-1:1 מול ספרד (משחק במהלכו קרע את הרצועה הצולבת בברכו), ולקח חלק מרכזי בקמפיין הנבחרת הטוב אי פעם – מוקדמות מונדיאל 2006 – בו ישראל לא נוצחה אפילו פעם אחת. בקמפיין האחרון, לקראת יורו 2008, שותף דוידוביץ' רק במשחק אחד: ההפסד 1:0 בקרואטיה, זו שכבשה ברמת גן 4 שערים לרשתו של דודו אוואט.

ניר דוידוביץ' הוא שוער של משחקים גדולים. משחק השיא בקריירה שלו היה במסטאיה מול ולנסיה של רפא בניטז, שהיתה אז קבוצה אירופית בכירה אבל לא הצליחה להכניע את "התמנון", הכינוי שהודבק לשוער אחרי המשחק בעיתוני ספרד. בגיל 32, גיל מצוין לשוער שכבר למד, הפנים והתפתח, ניר דוידוביץ' מגיע מוכן ורעב מתמיד למשימה הלאומית. דודו אוואט הוא אמנם שוער מצוין, אבל הוא חייב להישאר כגיבוי על הספסל. כי ברגע האמת, אף אחד לא באמת רוצה לסמוך על הזרקורים באצטדיון רמת גן.