למרות הכל, אין תקווה

מה שהכי חסר להפועל ומכבי תל אביב של השנה הוא האלמנט הבולט אצל היריבה. הפועל של גוטמן היא קבוצה מאומנת, יציבה וממושמעת, אבל בסביבות הדקה ה-60 נגמרים לה הרעיונות ואין לה את השחקן שיעשה משהו מכלום. למכבי תל אביב של נמני יש שחקנים כאלה, אבל היא חיה מבלגן ומול קבוצה מסודרת היא הולכת לאיבוד. כמו אתמול בדרבי.

אלי גוטמן, וזו מחמאה גדולה, לא יכול לסבול שחקנים לא ממושמעים, גם אם הם יצירתיים. בגלל זה טלקיסקי מצא עצמו מאוד מהר על הספסל. בניגוד גמור לרוב המכריע של המאמנים בארץ, גוטמן, כמו דרור קשטן לפניו, מבין שאם הקבוצה שלך תתפרס כמו שצריך על המגרש, בסוף יגיע איזה שער אחרי טעות של היריבה. כמו זה של יבואה בתוספת הזמן. זו גם הסיבה שרוב השערים והבישולים של מהראן לאלה מגיעים מאותה הנקודה על המגרש – מאחורי החלוץ – זו שדורשת ממאמן היריב להעמיד את השחקנים שלו נכון בהגנה. לכן, זה לא ממש מפתיע שלאלה מככב מול מכבי פעם אחר פעם.

הבעיה של הפועל מתחילה כאמור בסביבות הדקה ה-60, בה השחקנים מתחילים לאבד סבלנות וגוטמן מתחיל לנוע על הקווים בעצבנות. אלו הדקות בהן בולטת החולשה של הפועל ביצירתיות. בן לוז, גילי ורמוט וטלקיסקי הבהירו כבר שמהם לא יצמח השלום תקווה החדש, זה שיהפוך את האדומים של העונה מקבוצה נהדרת שנותנת הצגות לאלופה, אולי דאבליסטית. כמו זו של שנת 2000.

בהתקפה הצהובה, יכולים מגרלשווילי, מאור בוזגלו, ויוסי שבחון לגנוב שער או ליצור מהלך התקפה מפתיע, אבל מול הגנה מתואמת כמו הפועל של גוטמן הם נראים חובבניים למדי. איבודי כדור מהירים, איחור בסגירה להגנה, וחוסר רצון כללי לרדת לגליצ'ים הם בדיוק התכונות שבגללן צדק נמני כשהוריד את הכוכבים שלו לספסל.

עכשיו, כשהעונה של מכבי הסתיימה, צריך נמני להתרכז בבניית הגנה מתואמת לעונה הבאה. כן, כמו זו של הפועל. זה אומר ששפונגין, יחיאל, ג'אן ומגרלשוילי הם רביעיית ההגנה של הצהובים עד סוף העונה, בלי חילופים וניסויים. ככה, אולי בשנה הבאה נראה ממכבי את מה שלא ראינו כבר ממנה כבר המון זמן: סדר.