אברהם, אל תלך משם

פרשת "לוזון-טוברוק" שהתפרסמה בחצות יום שני גררה תגובות רבות. היו אפילו שהגדירו אותה כ"חמורה ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי". לכאורה, יש צדק בדברים. יו"ר ההתאחדות, האדם העומד בראש הענף, ואחיו, נשיא של קבוצת כדורגל בליגת הבכירה, חשודים לכאורה במתן שוחד ובמרמה. האשמות חמורות כאלה אמורות לסלק את הנפשות הללו מן הכדורגל הישראלי, ואולי אף לשלוח אותם מאחורי סורג ובריח. אלא שחסר כרגע דבר אחד קטן ופעוט – הוכחה.

אבי לוזון הוא אדם שקל לשנוא, ועל זה קשה להתווכח. צורת הדיבור שלו אינה הולמת אדם במעמדו, הוא מרבה להתלהם ולהשתלח בגורמים שמעבירים עליו ביקורת, התבטאויותיו יוצרות תחושה של דיקטטורה וגם האובייקטיביות שלו מוטלת בספק. אך בתוך כל אלה, אי אפשר להתעלם מהאובססיה סביבו מצד כל העוסקים בסיקור הכדורגל הישראלי.

אבי לוזון לקח קבוצה אלמונית לגמרי, עם תקציב קיקיוני ותשתית רעועה, והפך אותה עם השנים למועדון עם מקום של קבע בחלק העליון של הטבלה, עם מחלקת נוער מרשימה והראשון שהגיע לשלב הבתים בגביע אופ"א. בנוסף, יהיה לא הוגן להתעלם מהנסיונות שביצע לשנות את מהות ההתאחדות לכדורגל, שהיתה בית גידול לעסקנים אנמיים שנים לפני בואו.

כינויים רבים קישטו את אבי לוזון מאז פרץ לתודעתנו. קראו לו גס רוח, ברברי, דיקטטור, שכונתי ואינטרסנט. על מידת הנכונות של השמות הללו ניתן להתווכח, אך לאחרון שבהם – "מושחת" - עדיין אין הצדקה. כבר תשעה חודשים שמתנהלת החקירה, זמן מספיק עבור היחב"ל למצוא ראיות אשר קושרות אותו לפרשה. אלא שהתקשורת בארץ לא מחכה להמלצות משטרה או פסיקות בית משפט – היא שופטת וגוזרת דין בעצמה, כפי שקרה עם מוכרי המשחקים המהולל אושרי לוי וישראל כהן, שאמנם סרחו, אך מעולם לא הואשמו. אבל לוזון לא לבד. כאשר אדם כלשהוא נמצא בעמדת כוח ואחריות, תמיד יהיו אלו שיחפשו את השלדים בארונות הישנים שלו.

נכון להיום, אין סיבה שאבי לוזון לא ימשיך בתפקידו הנוכחי. ככל שיחלוף הזמן, ניווכח לדעת האם ראיות חדשות ומפלילות נחשפות, או שמא מדובר בעוד סיפור שיצא מעבר לכל פרופורציות. לוזון אמר אתמול שתוך 48 שעות הפרשה תיקבר, ועד שזה יקרה עוד הרבה מילים צפויות להיכתב ולהיאמר. אבל חשוב שנזכור: אמירת דעה היא דבר לגיטימי, קביעת עובדה לא נכונה כלפי מישהו היא הוצאת דיבה. ובניגוד ל"עבירות" של לוזון, את זו יהיה קל יותר להוכיח.