שובו של הקצב

תשעים שניות מפתיחת המשחק, זה כבר היה ברור: אייל לחמן חזר לסכנין, ואיתו שיטת המשחק האהובה של ה-4-4 (שני השחקנים החסרים מורחקים). אומרים עליו שהוא יודע המון על כדורגל, אינדקס מהלך לשחקנים אפריקאים. אומרים שהוא יודע טקטיקה. שהוא מאמין בלב, במסורת, בהקרבה. לי נדמה שיותר מכל, הוא מאמין בסטופקס. והסטופקס הם שניצחו לו את המשחק מול הפועל תל אביב.

מול ערימת מרגרינה לא צריך פטיש, ואת זה לחמן יודע. שלוש עבירות הספיקו כדי לגרום לשחקני הפועל לחתום על תעודת הפטירה של המשחק הזה. לוותר מראש על כל נסיון להיכנס לאזורי עימות.

קשיחות היא מצרך חובה בכדורגל. היא מייצרת הרתעה, וכשהיא באה יחד עם מלחמה על כל כדור, היא נותנת ערך מוסף והזדמנות גם לקבוצות פחותות כשרון. אבל צריך להבדיל בין קשיחות לברוטאליות. נדמה כי יש כמה שחקנים בסכנין שהיו שמחים לו הותר להם לעלות לדשא עם נעלי צבא, וקפיצות נינג'ה על טלקיסקי נראות להם לגיטימיות. הם משחקים כדור-או-רגל. בלי רחמים.

סכנין לא נזקקה למשחק ברוטלי מול הפועל, כי הפועל רכה מדי, שחקניה עדינים מדי ונכנעו מהר. אבל שלוש העבירות הראשונות אותתו על שובו של הבריון. מול קבוצות קשוחות יותר - זה יראה אחרת. לא יהיה זה מוגזם להתנבא כי בקרוב נחזור למראות המוכרים מהקדנציה הקודמת של לחמן בסכנין: שחקני יריבה פצועים, אורטופדים בכוננות וכמובן, ההיתממות המתחסדת אל מול העליהום התקשורתי.

כל הנאמר לעיל הופך את החלטתו של גוטמן להמשיך ולספסל את טופוזאקוב, לתמוהה עוד יותר. מעבר ליכולתו המקצועית של הבולגרי, הוא בחור קשוח. אחד כזה שהיית רוצה לצידך כששחקנים מתחילים לבלות על הגב. שידחוף קדימה שחקנים שמפחדים לקרוע את נעלי הבלט שלהם אל מול הסטופקס האימתני של הקבוצה שרק לפני רגע חילצת מהמקום האחרון.