לסגור את הכדורגל

כל מי שמבזבז 90 דקות בשבוע בלעמוד על גדר ולצעוק 'מניאקבנזונהאוכלבתחת' לאיש שהוא לא מכיר, כשיש ילדים מסביבו, הוא בבון. ואל תנסו להפוך את זה לקטע גזעני כי גם האשכנזים של הפועל בבונים, אולי אפילו יותר מהבבונים של בית"ר

נמאס לי, בא לי להקיא. הגיע הזמן לצאת מהארון ולהכריז שלמרות שהקדשתי (ואני עדיין מקדיש) חלק עצום מחיי לצפייה וכתיבה על כדורגל - אין לי קבוצה משלי בארץ.

בית"ר ירושלים הפסידה - האוהדים תקפו את אוטובוס הקבוצה ואת רכבו של עבאס סואן

בפעמים הבודדות שאבא שלי לקח אותי לכדורגל כילד, אני זוכר את מראדונה מקפיץ את הכדור על הראש, הרגליים, הגב ועוד חלקים שלא ידעתי שקיימים בגוף לפני המשחק בין ישראל לארגנטינה ברמת גן. אני זוכר גם את גמר הגביע בין מכבי חיפה לבית"ר ירושלים, וזהו. הייתי בעוד משחקים כילד, אבל כל מה שאני זוכר חוץ מדייגו והשער המטורף של עופר מזרחי זה את הפחד וההלם מכל האלימות הזאת, ואת אבא מביט בי, חצי נגעל-חצי מצטער, ואומר: "זאת המדינה שלך, זה הכדורגל שלה, אלה האוהדים ואין מה לעשות".

אחרי שהתבגרתי והתחלתי לפתח דעות משלי על העולם, החל ביני ובין אבא ויכוח שממשיך עד היום. אני מאמין שאפשר לשנות, והוא בשלו. הזדעזעתי עם מינויו של אבי לוזון לתפקיד יו"ר ההתאחדות לכדורגל והרצאתי לו שלא יכול להיות שהאיש שמייצג יותר מכל אחד אחר את האוהד ביציע, שבגללו אף אם שפויה בישראל לא תשלח את ילדיה למגרשים גם אם הם בני 20, ושהטענה הנגדית שלו על כך שקילל שופט במשחק נוער היתה "זה בן דוד שלי שנשמע כמוני", לא יכול להיות האחראי על כל העסק. אבא שלי צחק. "תגיד לי ילד", הוא שאל. "בטבע, מי מנהיג את הבבונים? דולפין?".

עם השנים הויכוח הזה נמשך. טיילתי בעולם והלכתי לכדורגל כמעט בכל מדינה שעצרתי בה (על הליגה ההודית ויתרתי), אבל בכל פעם שחזרתי לארץ, התשוקה שלי למגרשים אבדה. על השאלה "את מי אתה אוהד?", עדיין אין לי תשובה. "בנערותי התאהבתי באדומים של מרסיסייד", אני עונה לכולם בגאווה, אבל זוכה למבטים מסופקים. "אבל בארץ"?, אני משפיל מבט וממלמל, "בארץ אין לי קבוצה".

משוואה פשוטה שמוכיחה את עצמה בכל העולם: בבון אחד בחוץ = משפחה אחת בפנים

פשוט, לא? לא. אצלנו מקדשים את הבבונים. הולכים לבר מצוות של הילדים שלהם, נפגשים איתם במהלך העונה, יושבי ראש מדסקסים איתם סוגיות כמו רימוני עשן ונפצים, ומבקשים יפה שישתדלו שלא לדרוך על הילדים חזק מדי, כי אחר כך יש פדיחה בעיתון.

כל מה שנותר לעשות זה להפנות בקשה דווקא לשר הספורט ראלב מג'אדלה. כשר הספורט, יש לך סמכות וכוח לעשות את כל הסידורים הנדרשים ופשוט לסגור את הכדורגל. להביט לכל הבבונים בעיניים עם חיוך גדול, ולקבוע כמה כללי ברזל: בכל מגרש יהיו סדרנים עם סמכות להוציא אוהד מהמגרש על כל גילוי אלימות שהוא, ושוטרים רק מחוץ ליציע. בנוסף, כל אוהד שיתפס בתוך המגרש על עבירת אלימות יצטרך להתייצב בתחנת המשטרה ו"לדפוק כרטיס" עם שריקת הפתיחה של משחק קבוצתו למשך כמה שנים. ולסיום, חובה לייצר תנאים בסיסיים כמו תאי שירותים נורמלים ויציעי משפחות באצטדיונים.

עד שכל אלו יקרו, לא יתקיימו בארץ משחקי כדורגל. מה כבר יכול לקרות? שנה אחת לא נעוף כבר בסיבוב הראשון של גביע אופ"א? תעשה לי טובה, מג'אדלה, אל תיתן לי להפסיד לאבא שלי בויכוח על כדורגל. אולי יום אחד עוד נלך אני והוא ונמצא לנו קבוצה לאהוד.