תוחזר הנבחרת לעם

בארגנטינה מרגישים משהו שונה באוויר ביום בו משחקת הנבחרת הלאומית. אווירת חג של ממש. השכירים דואגים לבטל משמרות בעבודה, המעסיקים נותנים בשמחה יתרה חצי יום חופש. רחובות בואנוס איירס עמוסים באוהדים נרגשים, שיושבים בבתי הקפה והמסעדות המקומיות ומנתחים איפה ומתי צריכים לשלב את ליאו מסי, או גאון תורן אחר. אפילו אוהדי בוקה, ריבר ואינדפנדיינטה מכריזים קבל עם ועדה על הפסקת אש זמנית, ומצליחים לשלב כוחות לטובת הבחורים בכחול-לבן. כמעט כמו בישראל.

נועם תירוש מתריע: המהלכים האחרונים של קשטן בנבחרת נועדו ליחסי ציבור

מיכאל יוכין משרטט פרופיל: מיהו מאמן שוויץ אוטמאר היצפלד?

בשבת יעלו שחקניו של דרור קשטן למפגש חשוב מול שוויץ, ואת המתח אפשר לחתוך בסכין. עשרות אוהדים מחכים בתור מחוץ למשרדי הכרטיסים, אוהדי מכבי ובית"ר יושבים בצוותא על חומוס ב"פינתי" ומכינים את תפאורת היציע שתפחיד את השוויצרים הלבנבנים. השילוב בין האקוסטיקה המדהימה באצטדיון רמת גן ותחושת הביתית שיוצר הקהל שנמצא קרוב מאוד לדשא, יעניקו לנבחרת של כולנו את יתרון הביתיות שיביא את הניצחון.

אבל אז הסתלסל לאפי ריח הטחב שנודף משקיות הגרעינים השחורים באצטדיון רמת גן והעיר אותי מהחלום האספמי שהיתל בי. לא, אין אקוסטיקה באצטדיון רמת גן. הקהל גם ממש לא קרוב לדשא, ולפעמים גם משקפת לא תעזור לו לראות מה באמת קורה. אוהדי הקבוצות היריבות לא באמת מתכוננים למשחק החגיגי וגם השחקנים עצמם, אלו שאמורים בסופו של יום לעשות את העבודה, נראים מפוהקים כשהם חוזרים שוב ושוב על הקלישאות של עצמם. הרבה מים זרמו בירקון המזוהם מאז אותה נבחרת שהביאה מעל ל-50 אלף איש לאיכסטדיון רק כדי לצפות בנבחרת ברית המועצות המהוללת ב-1956. ההערכות הפעם מדברות על 25 אלף אוהדים בלבד שיגיעו לצפות בשוויץ, אבל גם הם יעשו את זה מכוח האנרציה, ויבואו ללא עניין או התרגשות אמיתית.

את חוסר ה"הייפ" סביב הנבחרת אפשר להסביר בכמה דרכים, כמו הרמה הנמוכה של הכדורגל הישראלי. אלא שאף פעם לא היינו אימפריה בקנה מידה עולמי, כך שהתירוץ הזה לא באמת תופס. יהיה נכון יותר לדבר על ההזדהות שהולכת ונעלמת בין השחקנים המיליונרים, שלא מצדיקים אפילו רבע משכרם, לבין האוהדים הפשוטים, שמתקשים לעמוד במחירים השערורייתיים של כרטיסי הכניסה למשחקים. הרי אין סיבה אמיתית לשלם 80 שקלים כדי לראות יואב זיו, והצופים מצביעים ברגליים.

חובה לציין גם את הקשר הרופף שבין הישראלי המצוי של המאה ה-21 וארצנו הקטנטונת. התורים ליד השגרירויות הזרות הולכים ומתארכים, עוד ועוד אנשים מבקשים לעצמם דרכון אירופי, והמצב, אוי המצב, הופך את מרבית הישראלים למדוכאים תמידית. משחק כדורגל? את מי זה באמת מעניין.

25 אלף צופים יראו את נבחרת ישראל בשבת, אבל הסיפור האמיתי הוא אותם 15 אלף נותרים, שיכלו להגיע ויבחרו שלא. משחקי נבחרת ישראל לעולם לא יגרמו בארץ לטירוף הארגנטינאי, בדיוק כמו שמנת סטייק ממוצעת בתל אביב לעולם לא תהיה טובה כמו אותו נתח עסיסי במקום הכי עממי בבואנוס איירס. אבל בכמה פעולות פשוטות יחסית אפשר יהיה להתקדם צעד קטן בכיוון הנכון: לפסול את אצטדיון רמת גן מלארח את משחקי הנבחרת הרשמיים - אצטדיון טדי, בלומפילד, ואפילו קריית אליעזר יתאימו יותר מהפיל הענק והמרוחק שליד קניון איילון.

השלב הבא חייב להיות העברת משחקי הידידות של הנבחרת לפריפריה, כפי שקרה תקופה מסויימת בימי המאמן ריצ'רד נילסן, ומתבצע בכל מדינה אחרת בעולם. הגיע הזמן להביא את הלגיונרים, שנהנים מהחיים הטובים בחו"ל, גם לאצטדיון דוחא, וסרמיל וקריית שמונה. כמובן שלכל הצעדים האלה חייבת להתלוות הורדת מחירים דרסטית, שתהפוך את הצפייה בנבחרת למוצר שווה לכל נפש. אולי אז, לקראת מונדיאל 2018, נוכל להרגיש איזה שביב של חגיגיות לקראת בואה של איי פארו.