כי כבר היינו שם

באימפריה הצהובה של תל אביב החלה תקופה חדשה. זו הקודמת, של קלינגר ולוני, ונמני נזרק ונמני חוזר, ושחקני בית לשעבר שמככבים על כל פיסת דשא בארץ חוץ מזו של בלומפילד, כבר מאחורינו וטוב שכך. כי התקופה ההיא היתה שלב מעבר חשוב בדרך אל השנים שכל אוהד מכבי (וכל אוהד בית"ר או מכבי חיפה) מריח. השלטון הצהוב חוזר.

את הטיפ הראשון למהפכה קיבלנו כולנו ביום שאחרי ההפסד המביש של הנבחרת בפינלנד. נבחרת ישראל הנוכחית היא מאורת שרצים בית"רית לכל דבר, על שחקניה והתנהלותה. יום לאחר ההפסד התפרסם סקר שכלל את כל שחקני הנבחרת שהביעו את דעתם לגבי השוער שצריך לפתוח מול שוויץ. עכשיו, מי שזה יהיה יביט סביב כל המשחק על ההגנה שלו, ויחשוב מי הצביע למי, ועד שהוא יבין כבר יהיה 0:2 לשוויץ.

את השכונה הזאת, ואת זה אני יכול להבטיח לכם, לא תראו השנה במכבי, כי הכוכב הכי גדול של הקבוצה יושב ביציע, והשחקנים החדשים נקנו על סמך אגו יציב. העובדה שאביב בושינסקי אכל לארוחת בוקר רביב דרוקרים ואיילה חסונים כבר לפני כמה שנים, מבטיחה שלא יהיו שליחים של אופירה אסייג שיערבבו עניינים בחדר ההלבשה מתחת לאף שלו ושל נמני.

בניגוד לכניסה המטורפת של ארקדי גאידמק לחיינו, זו שהביאה את בית"ר ירושלים לטירוף מערכות, החתמה של שכירי חרב חסרי נשמה כמו עידן טל ומיכאל זנדברג וזכייה באליפויות שאף אחד, וזה כולל את האוהדים הכי שרופים של המנורה לא יזכור, אצלנו אף אחד לא התעלף וזעק אליפות כשהגיע אלכס שניידר ושיחרר אותנו מלוני. הרי כבר היינו שם, במקום בו צועקים "גלקטיקוס" ומתבזים.

ובדיוק בגלל זה חשובה כל כך הדרך שעשינו כולנו בתקופות החשוכות. התבגרנו. אנחנו לא נרוץ יותר אחרי כל ילד מוכשר ונתעלף, כי כבר חווינו את האימא ואבא של כל המגה סטארים שהיו בארץ, והוא עדיין במערכת. לא ניכנס לפאניקה ונצעק לבן שמעון להתפטר אחרי מחזור וחצי בגלל ששוב, כבר היינו שם.

עברנו את הכל, ועכשיו כל מה שצריך לקרות זה קצת נורמליות. ובמצב נורמלי מכבי מבקיעה בדקה ה-88 מול אשדוד ולא ההיפך, הפועל נלחמת נגד הירידה, מכבי חיפה נלחמת על המקום השני, בית"ר מדשדשת עם אלי אוחנה על הקווים (וזה עוד יקרה) ומכבי משחקת כמו קבוצה. בלי כוכבים גדולים או דיבורים, בלי קט-רגל על האספלט בשכונה במקום אימונים. פשוט קבוצה, שלוקחת אליפות.