הראש הישראלי: דירוג 10 המאמנים בליגת העל

מי המקומי הבולט ומי בתחתית הרשימה? מיוחד ליום העצמאות

מקצוע מאמן כדורגל לא היה ענף הייצוא הכי גדול של המדינה ב-71 שנותיה, בלשון המעטה, וברוב הזמן מדובר באחד המקצועות הכי מושמצים בספורט. לפעמים הם צריכים לקבל הוראות מהבעלים, רובם לא מחזיקים מעמד מעבר לשנה-שנתיים במועדון, וגם הקולגיאליות לא משהו. עם זאת, יש משהו בתפקיד הזה, שמסמל יותר מכל את הספורט בישראל. אז לכבוד החג, החלטנו לדרג את 10 המאמנים הפעילים בליגת העל. תבלו.


10. גיא לוזון: סביר מאוד להניח שמכבי פ"ת שלו תישאר בליגה במוצ"ש, אבל זה לא מונע מגיא לוזון לסגור את הטבלה הזו. יש לגיא לוזון הרבה בעיות בסיסיות שלא תלויות בהכרח בו – הוא נצר לאחת המשפחות הפחות אהודות בכדורגל הישראלי, הוא מקבל צ'אנסים בקבוצת הבית של המשפחה ברמה שאף מאמן אחר מבחוץ לא היה מקבל וכו'. אבל יש לו גם, למרבה הצער, הרבה בעיות שמתחילות ונגמרות בו: האופי התגרני, הדיבור ההיסטרי והתיאטרליות המוגזמת. אבל יותר מהכל, נראה שגיא לוזון נתקע איפשהו בעשור הקודם ומסרב ללכת קדימה. הרי לפני 15 שנה הוא היה אחד המאמנים המבטיחים בישראל. גם התקופה הקצרצרה בהפועל ת"א לא פגעה בו באמת – הוא עשה שנתיים מעולות עם בני יהודה אח"כ. ואז משהו השתבש. מהיום בו הפסיד בגמר הגביע ב-2010 להפועל ת"א (כשניסה להפתיע את אלי גוטמן עם מערך 2-3-5, רק לא לקח בחשבון שאולי לא כדאי לעלות עם מערך כזה שהשחקנים שלו לא מתורגלים בו מספיק) – לוזון צולל למטה. קריירת האימון שלו בחו"ל נראתה יותר כאילו סידרו לו ג'ובים והחזרה לארץ הייתה כישלון אחד גדול. המאמנים החדשים, זרים כישראלים, עושים לו בית ספר כמעט מדי משחק. לוזון, כרגע, משול לאדם שנוסע על כרכרה כשכולם כבר עם מכוניות.


9. ניסן יחזקאל: עוד אחד שאפשר להגיד עליו "בחור טוב", אבל הפעם זה במובן היותר נאיבי של המילה. יחזקאל נע איפשהו על הציר שבין "עוזר המאמן הנחמד" ל"מורה להתעמלות שקיבל קבוצה בליגת העל". הוא גם לא ממש מקבל את ההזדמנות שאולי מגיעה לו ואולי לא, לעולם לא נדע עד שלא יקבל – אבל דבר אחד בטוח: בארבעת החודשים שלו בבני יהודה ב-2017 ובתקופה הקצרה שלו על הקווים בבית"ר ירושלים הוא לא ממש הותיר חותם. ההתפטרות שלו מבני יהודה חודש לפני גמר הגביע הייתה צעד לא חכם מבחינתו ובמועדון מדברים על כך שמזל שהתפטר, אחרת הקבוצה לא הייתה זוכה בתואר. לא נעים. ובבית"ר עם כל הכבוד, רואים שזה גדול עליו. מאוד. אולי יחזקאל צריך לחשוב על כמה שנות טירונות קשוחה בלאומית לפני שיחזור לבמה המרכזית של ליגת העל. זה בטח לא יזיק לו.


8. קובי רפואה: מה האסוציאציה הראשונה שקופצת לכם לראש כשאתם קוראים את המילים "קובי רפואה"? "בחור טוב", נכון? כי רפואה הוא באמת בחור טוב. רק עצבני. מאוד. מאוד מאוד. אפשר להבין – מאמן כדורגל זה תפקיד מאוד מלחיץ, ורפואה עוד עבד בשתיים מהקבוצות היותר היסטריות בישראל – מכבי פ"ת של הלוזונים והפועל ת"א של אחרי ההעפלה לליגת העל – עם רף ציפיות מופרך יחסית לסגל הבינוני. יש מצב שגם אתם הייתם עצבניים במצב כזה. ההבדל העיקרי הוא שאתם לא מתפרנסים מלאמן קבוצות כדורגל ורפואה כן. והעצבים האלה, מה נאמר ומה נגיד, לא עושים לו טוב. לא לו, לא לקבוצות שלו ולא לשם שלו בברנז'ת המאמנים. לטעמי רפואה מאמן מוכשר, חכם ומבין עניין, גמיש וסתגלן, אבל קשה מאוד להחזיק קבוצה כשרמת הווליום באימונים חורגת מכל פרופורציה. מישהו יכול לדמיין את אבוקסיס או דראפיץ' וברדה עצבניים כל כך כל הזמן? ברור שלא, וזה בטח לא הופך אותם לפחות קשוחים או חזקים. תירגע, קובי, תירגע. זה יקדם אותך, נשבע.


7. חיים סילבס: קורצקי עם כדורגל מעט יותר יפה זה כאן. לא רק בגלל הבייביפייס – כל הפוזה של סילבס היא רגועה ונעימה. זה אמור לעבוד, אבל איכשהו חיימק'ה לקח כמה בחירות לא טובות בקריירה – אסור ללכת לאמן אצל איזי שירצקי, אתה לא יודע חיים? – והמניה שלו בצניחה חופשית. אישית, אני מחזיק מסילבס. מה שהוא עשה ברעננה בשנים האחרונות ראוי לכבוד גדול מאוד. גם השנה הקודמת אצל שירצקי בקרית שמונה הייתה נחמדה. אבל נחמד זה לא מספיק, סילבס יודע את זה גם. בהנחה שלא יפסיד 10:0 לאשדוד בשבת, הוא יישאר בליגה ויוכל לפתוח עונה בליגת העל עם עוד בוס צפוני ססגוני – יואב כץ. בקיצור, חיים, אם אתה רוצה לעלות רמה, תצטרך להפציץ בעונה הבאה. השאלה אם הפועל חיפה במתכונת הנוכחית היא הבמה המתאימה לכך.

6. מנחם קורצקי: לא קל להיות מאמן כמו מנחם קורצקי. אתה יודע שלא תקבל קבוצה גדולה, אתה מבין שכל קריירת האימון שלך תצטרך לגרד הישגים בציפורניים וכל הסטייט אוף מיינד שלך חייב להיות גרילה נטו. אבל קורצקי הוא לא בדיוק הבחור שירחם על עצמו ויבכה על מר גורלו. להפך, הוא מיד מפשיל שרוולים ומכניס את הידיים לבוץ. צריך להגיד את זה: קורצקי עושה עבודה גדולה ברעננה. כדורגל גדול או אפילו טוב אין שם, רעננה היא קבוצה נוראית לצפייה על פי רוב (אם כי, כשהיא כבר מבקיעה, היא לא אחת עושה את זה בצורה מרהיבה). אבל למי אכפת מאיך שהקבוצה משחקת? השורה התחתונה היא שקבוצה בלי אוהדים, מעיר שלא קשורה לכדורגל, בלי מסורת, בלי מגרש ביתי ובלי תקציב – מצליחה שוב להישאר בליגה באמצעות רוח לחימה ומשמעת טקטית גבוהה יחסית. איך אפשר שלא להעריך את זה?


5. מרקו בלבול: מצד אחד, מאז שהוא לקח את מכבי חיפה הירוקים רצים למעלה וכמו תמיד על הכרמל, הפנטזיות על "אליפות בשנה הבאה" מזינות את התקשורת ומחלחלות לקהל ולקבוצה. מצד שני, מכבי חיפה, למרות הכל, היא עדיין קבוצה בינונית פלוס, כזו שנעה על הציר שבין נתניה לבני יהודה, במרחק אלפי קילומטרים ממכבי ת"א של העונה האחרונה. אבל בלבול כן עשה עבודה בחיפה – ועבודה טובה. תנסו להיזכר בבלאגן ששרר במועדון לפני שהגיע. זה נגמר, וגם התכסחות מקומית כזו או אחרת של בלבול עם שחקן (ע"ע רמי גרשון) לא תשנה את המציאות. השאלה הגדולה היא האם בלבול יהיה מסוגל לבנות את הקבוצה מחדש בקיץ כמו שהוא רוצה, ועד כמה הוא יצליח להחזיק את המבנה הזה בידיים בטוחות במהלך העונה הבאה. עוד שאלה היא – מה יקרה לבלבול אם יתברר שמכבי חיפה שוב גומרת את העונה בספטמבר, כמו שקרה לה כמעט מדי עונה בעשור האחרון. לכן, מאחר שחובת ההוכחה הזו רובצת עליו, הוא מדורג בפלייאוף העליון, אבל לא בצמרת.


4. ניסו אביטן: נאמר זאת כך – אם ניסו אביטן יעשה עם הפועל חדרה עוד עונה כמו הנוכחית הוא ישריין לעצמו מקום בטופ 3 ל-20 השנים הקרובות. מה שאביטן עשה עם סגל שבתחילת העונה כולנו התייחסנו אליו כאל סגל של תחתית בלאומית זה נס ספורטיבי, לא פחות. היו לחדרה כמה משחקים העונה בהם היא נראתה כמו הקבוצה הגרועה בהיסטוריה. חדרה היא גם הקבוצה שהייתה בפיגור הכי הרבה זמן העונה. ולמרות זאת, למרות הכל – היא בפלייאוף העליון, הבטיחה את ההישארות שלה בליגה בחנוכה ועוד הרשתה לעצמה לוותר על שני הכוכבים שלה (מי זוכר שהם היו שם בכלל?) – ועדיין התברגה לפלייאוף העליון, כשקבוצות שהתקציב שלהן כפול או משולש או מרובע משלה, כמו קרית שמונה, הפועל ת"א ובית"ר ירושלים רואות אותה מלמטה. ועל כל זה ניצח ניסו אביטן, עם החיוך הקטן בצד הפה וארשת הפנים הרגועה תמיד שלו. כל מה שחסר לו עכשיו כדי להיות חזק בצמרת, בקיצור, זה המשכיות. יש למה לצפות.

3. יוסי אבוקסיס: אולי האנטיתזה המושלמת לצמד מנתניה, מה שהופך את גמר הגביע ברביעי הקרוב לעימות לא רק בין שתי קבוצות אש אלא בין שתי אסכולות. אבוקסיס הוא פחות או יותר האיש הכי ריכוזי בעולם, בני יהודה מתנהלת כבר שנתיים לפי הדרישות והשקפת העולם שלו. ספק אם יש עוד מאמן בליגה שהשחקנים מתאבדים בשבילו ככה על המגרש, ספק אם יש עוד מאמן בליגה שמעדיף שלושה פועלים שחורים על פני כוכב אחד בעל שם, ספק אם יש עוד מאמן בליגה שמסוגל לקחת כמות גבוהה כל כך של שחקנים ששיחקו עונה קודם בליגות נמוכות יותר ולהפוך אותם לצוות קשוח שמגרד את המקום לאירופה בליגת העל. אבוקסיס מוציא מהשחקנים שלו מדי משחק 150 אחוז. עם סגל קצר מאוד הוא מחזיק יפה מאוד בליגה והוביל את הזהובים לגמר הגביע. עוד כמה שנים כאלה והוא יהיה בטופ הרשימה.


2. דראפיץ' וברדה: אחרי יותר מרבע מאה כאן, אפשר כבר להגיד שסלובודן דראפיץ' ישראלי. ואחרי שהוא ושי ברדה לקחו את מכבי נתניה למקום השני ולגמר הגביע, תוך תצוגות כדורגל מעולות והתגברות על משבר בדמות אובדן שני הכוכבים שהחזיקו את הקבוצה בעונה הקודמת – אפשר בשקט להעניק לצמד את המקום השני בדירוג הזה. בתחום רווי אגו כמו כדורגל, ועוד יותר במשרה עמוסת אגו כמו "מאמן כדורגל", היכולת לחלוק עם עוד שותף את הכל – הניהול, הנטל, האחריות וגם ההצלחות – היא דבר די נדיר. דראפיץ' וברדה עושים את זה מצוין וקשה מאוד לפספס את איך שזה משפיע על מכבי נתניה עצמה. מי בכלל זוכר שנתניה פתחה את העונה עם חמישייה שקיבלה בראש מהפועל חיפה – איפה האדומים מהכרמל ואיפה נתניה היום? והסיבה היא בעיקר דרך הניהול של דראפיץ' וברדה ועל העקביות הזו שלהם הם זוכים לדירוג הגבוה כל כך.


1. ברק בכר: יכול להיות שהפועל ב"ש לא תגיע אפילו לאירופה בתום העונה הזו, אבל זה לא יזיז את ברק בכר מהמקום הראשון. כי בסופו של דבר, הרקורד של בכר, העבודה המטורפת שעשה בב"ש בשנים בהן הוא על הקווים, ההיסטוריה שייצר עבור מועדון ותיק ומכובד אך נטול מסורת הישגית משמעותית והשימוש הנכון בכסף של הבעלים (כן, גם זו מעלה חשובה) – מביאים אותו למקום הראשון ברשימת המאמנים הישראלים שפעילים כרגע בליגת העל. גם היכולת להתמודד עם עונה לא טובה כמו זו הנוכחית מלמדת על עוצמתו של בכר. יהיה מעניין לראות איך הוא ינקה את השורות ויתקן את הליקויים לקראת העונה הבאה – שתהיה שנת המבחן שלו. אם ייכשל, ושני המדורגים אחריו ימשיכו ביכולות שלהם – ייתכן שיאבד את הבכורה. אבל עד אז – בכר הוא עדיין המאמן הישראלי מספר 1.