כשמכבי ת"א חיכתה לפנדלים

האמת, ולמרות שלא ממש מרשים להגיד את זה לאחר מעשה, הגול של יובל אשכנזי מול מכבי ת"א, שהעלה את בני יהודה לגמר הגביע, היה באוויר. בני יהודה, שעשתה חיים קשים למכבי ת"א גם בשני משחקי הליגה העונה (אבל הפסידה בהם) הראתה לצהובים שהיא לא ממש מפחדת ממנה. עם הרכב מאוד מוגבל מאז ינואר, שנראה שיכול להבקיע שער רק בהתקפות מתפרצות של שניים על אחד (וגם זה בתנאי שהכדור האחרון ייצא מדויק), בני יהודה נראתה כמו קבוצה שאין לה בעיה להעביר יומיים בטדי, להעיף כדורים קדימה ולחכות. למה? אלוהים יודע, אבל בואו נחכה. זה יבוא.

מכבי ת"א, לעומת זאת, נראתה כמו קבוצה שרק מחכה שזה ייגמר. מלבד דור פרץ, שפשוט עשה כל מה שבא לו על המגרש, השחקנים בצהוב שידרו את התחושה שמבחינתם אפשר לוותר על קרבות ההתשה שיוסי אבוקסיס והחבר'ה שלו אוהבים כל כך, ולהגיע ישר לפנדלים. שם זה 50-50, ושם יש להם סיכוי אמיתי להכניע את הקרציות בכתום. פה ושם מכבי ייצרה מצב, אבל קשה להגיד שהיה אוהד אחד של בני יהודה שהלב נפל לו לתחתונים מהמצבים האלה.

לכן, הדבר היחיד שהפתיע בגול של אשכנזי היה האופן בו נכבש. בני יהודה כמעט לא כובשת בבעיטות מחוץ לרחבה, בטח לא בקרנות, בטח לא במהלכים מסודרים ומתוכננים במאה אחוז. אולי זו הסיבה שכשאשכנזי קיבל את המסירה מהקרן ועמד 20 מטר אלכסונית מהשער של ראיקוביץ', אף שחקן של מכבי ת"א לא חשב לצאת אליו מיד. זה קרה שנייה וחצי אחר כך (ומאוחר מדי), כשהבינו שהוא הולך לבעוט. אבל מהרגע שהכדור יצא לו מהרגל, הייתה לו רק כתובת אחת – הפינה העמוקה של הרשת.

זה בעצם היה ההבדל האמיתי בין בני יהודה ומכבי ת"א של אתמול: אמונה נטו. מכבי לא האמינה שבני יהודה תשים לה גול ככה, בני יהודה כן האמינה שאפשר להוציא למכבי את החשק לחיות, ובסוף משהו טוב יקרה. את האמונה הזו מחזיקים בבני יהודה כבר הרבה זמן - בניגוד לעלילות הגביע הקודם, לא נראה שהיא מחלחלת מהבעלים למטה – אבל למאמן יש השפעה עצומה, כמעט מאגית, על הביטחון העצמי של השחקנים שלו. לא סתם יוסי אבוקסיס שלח אותם מחדר ההלבשה למחצית השנייה כמעט חמש דקות לפני הזמן. היו טובים בחצי הראשון, עשו כל מה שרצה, מה כבר יש להגיד? תעלו ותסתכלו על הקהל, זה בטח לא יזיק.

ולדימיר איביץ', לעומת זאת, טעה. קצת מצחיק שבנאדם שלוקח בפיפ"א את יובנטוס ומפסיד לאמפולי כותב את זה, אבל זה המצב. נכון, דור מיכה היה חסר, אבל אנחנו עוד לא במצב שבו אפשר לכתוב משפט כמו "התלות של מכבי ת"א במיכה..." וכו'. איביץ', שגם בשיא חגיגות האליפות המרשימה של מכבי במוצ"ש נראה כאילו הוא לפני ביקורת במס הכנסה, אמור לדעת מי מהשחקנים שלו יבוא עם רצח בעיניים למשחקים כאלה ומי לא, והאמת שאתמול זה לא ממש הצליח – מכבי ת"א נראתה עייפה מהחיים, ואפילו שהייתה ראשונה כמעט לכל כדור – זה הרגיש יותר טכני מאשר משהו שבא מרצון מטורף של השחקנים לנצח. בכלל, נדמה היה שמכבי מגיעה כולה במין אפאתיות מוזרה – רק 6,000 אוהדים זרמו עם הקבוצה לטדי. קצת מוזר, יחסית לקבוצה שהרגע לקחה אליפות גדולה כל כך. מה, עד כדי כך לא האמנתם?

לגבי ההרכב של איביץ' - אלי דסה אולי יותר טוב ממאור קנדיל (אולי גדול, לטעמי), אבל לקנדיל יש פלפל הבנרו בתחת ולדסה אין. ההחלטה לא לפתוח איתו הייתה טעות, לדעתי – עוד לפני שהתברר שמתן בלטקסה ומאוויס צ'יבוטה, ששיחקו מול דסה, מאוד לא מרוכזים. גם ההחלטה לפתוח עם איתי שכטר, שהצליח לרדת לאוראל גרינפלד מהעיניים עם התחזות כבר בפתיחת המשחק, במקום עם אלירן עטר, שהיה בא אש מול בני יהודה והקהל שלה, שמקפיד לריב איתו, הייתה טעות. החילופים של איביץ' היו מאוחרים ובעיקר לא נכונים – עטר על שכטר זה סבבה, אבל למה להוציא את אצילי – אחד השחקנים היחידים במכבי אתמול שיכול לעבור 3-4 שחקנים גם בבונקר - ולהכניס את שוינפלד הכבד?

אז אחרי הכל, ולמרות השיפוט החלש של אוראל גרינפלד (לא שרק לעבירה פרועה על צ'יבוטה במחצית הראשונה, לא הלך ל-VAR בדקה ה-92 כשלמכבי כנראה הגיע פנדל), בני יהודה בגמר שני תוך שלוש שנים ורביעי ב-13 שנה. היא כבשה אתמול בפעם השנייה בלבד מול מכבי ת"א בגביע (הפעם הראשונה הייתה מרגלי עיימון טסה בהפסד בגמר ב-1964/65) ורשמה ניצחון שני רצוף על מכבי ת"א במפעל (ושוב בטדי). עכשיו בגמר מחכה לה מכבי נתניה, בשחזור של גמר הגביע מ-77/78. יהיה אש, זה בטוח.