זה לא משחק העונה, זה משחק העשור של ב"ש

הנהלות הולכות, יו"רים באים, שחקנים שוברים שיאים, נמכרים לאירופה, חוזרים עם הזנב בין הרגליים, קבוצות מתפרקות, מאמנים עפים הביתה - הכל קורה בכדורגל הישראלי ושום דבר לא באמת בטוח. הכל, מלבד דבר אחד: מכבי ת"א אימפריה. תמיד הייתה. אין מה לעשות. גם כשהייתה חלשה, עלובה, אומללה – בתחילת שנות השישים או לאורך כל שנות השמונים, בעונות שאחרי אבי נמני או בשנים של הפרשן וסוכן השחקנים כמאמן – תמיד ידעת שזה יבוא שוב. הם למטה, אבל הם יחזרו. ככה זה עם אימפריות אמיתיות. הן שוקעות לאט, אבל כשהן מרימות את הראש ועולות למעלה – אמאל'ה.

אימפריה, יודע כל סטודנט שעה א' למדעי המדינה, לא יכולה להרשות לעצמה לא לריב עם מישהו. בלי עימות – ורצוי שתנצח בו – אתה לא יכול להיות אימפריה. בלגיה היא לא אימפריה. גם מ.ס. אשדוד לא. כסאח אמיתי מול יריב קשוח זה דבר שמייצר אופי, מגביר תשוקה, מחלץ ממך את הכוחות האפלים ביותר שיש לך – אתה חייב לנצח, הרי. ולאימפריה, כמו לאימפריה, יש אופי, תשוקה וכוחות אפלים.

לכל אורך ההיסטוריה, כשלמכבי ת"א היה כוח לריב – היא הראתה שהיא אימפריה. בשנות החמישים היא רבה עם הפועל ת"א והפועל פ"ת. אחר כך זו הייתה קבוצת פח שכמעט ירדה ליגה ולא היה לה מושג מה לעשות מול המפלצת ממלאבס, עד שהתחלף הדור ומסוף שנות השישים ועד סוף הסבנטיז היא הלכה קצת מכות עם הפועל אבל בעיקר עם מכבי נתניה – וקטפה תארים. אז הגיעו שנות השמונים, מי שרבו היו הפועל ת"א ומכבי חיפה, ולמכבי ת"א לא היה כוח אז היא נחה בצד עם כל מיני יעקב כהנים וארז לולואים בסגל. בתחילת ואמצע שנות התשעים היא סוף סוף נעמדה מול היריב החדש, מכבי חיפה, ואז ירדה למחתרת לשנים ארוכות, ארוכות מאוד (האליפות הלא תיאמן ב-2002/03 הזויה יותר מ"אבי נמני הוא המלך" של ניר קלינגר שתי דקות אחרי ההכתרה) עד לבוא הגולדהאר.

כשמכבי ת"א סוף סוף יצאה מהבוץ עם גולדהאר וחיפשה עם מי לריב, המצב לא היה משהו. מכבי חיפה התחילה להעלות עשן מהמנוע, הפועל ת"א הפריכה את עצמה לדעת, בית"ר ירושלים חיפשה אתונות בתחתית. אין עם מי לריב, אי אפשר להרים אימפריה ככה. ואז, מכבי ת"א, רגע אחרי שזכתה בגולדהאר – זכתה בלוטו שוב. היא קיבלה את הפועל ב"ש.

* * *

גם היום, כשהיא בעידן ההייטק, עם כל הטרנר והברק בכר והאלונה והסרטונים של מאור בוזגלו ברשתות החברתיות, אין הרבה היגיון בלכתוב על הפועל ב"ש כשאתה יושב בת"א. מה לעשות, מדובר באיזור גיאוגרפי אחר, עם אנשים אחרים וקצב אחר, עם קודים אחרים שמהווים עולם שלם שאנחנו מכירים דרך חברים, משפחה ודרך הכדורגל – אבל לא באמת חיים אותו. כמו שחיפה היא איזור אחר, כמו שפתח תקווה (בשנות החמישים) או נתניה (בשנות השבעים) היו ביחס לתל אביב.

האימפריה מהדרום נבנית לאט, עם לא מעט מזל והרבה פשלות בדרך – אבל היא נבנית. בואו לא נשכח – זו קבוצה שעלתה לליגת העל בעונה בה חמש קבוצות זכו בכרטיס הנחשק, וזה מתוך ליגה של 12 קבוצות (שחמש מהן עשו הכל כדי לא לעלות). אבל ב"ש עלתה. ותקעה יתד בליגת העל – במחיר די גבוה, אפשר לומר – השקעות לא נכונות ברכש בינוני מינוס, דשדוש ארוך במרכז הטבלה ועונת תחתית שנגמרה בטוב ברגע האחרון עם ניצחון גדול על אימפריה מפעם.

ואז ב"ש השתחררה. סוף סוף. אפשר להתייחס לזה כאל זמן ההתפכחות של ברקת והצוות שלה, אפשר לייחס את זה לאפקט ברדה, אפשר לחבר את כל המשתנים ביחד – זה לא משנה – ב"ש התחילה לעשות קולות של אימפריה. רק קולות, כי אמנם יש לה תכונות אימפריאליות חשובות – אופי, סיפור מעניין ותשוקה, אבל אין לה, ובסופו של דבר זה הכי חשוב – הישגים. הפדיחות בגמר הגביע בשנה שעברה היו רק גולת הכותרת של חוסר ההישגיות הזה, שהתחיל עם סטירה ישירה לפרצוף בתחילת (כמעט) כל משחק חוץ מול מכבי ת"א בשנתיים האחרונות. כי מה לעשות, מכבי היא באמת אימפריה, ב"ש עוד לא.

הסיכוי היחיד של הפועל ב"ש לקחת אליפות השנה, או בשנים הקרובות, שמסתמנות כצהובות גם הן, הוא בעבודה נכונה על המשך התהליך שבו היא נמצאת כרגע. הרי חוץ מהתארים, ב"ש מסמנת וי על כל הדברים שהופכים אותה לאימפריה ושמשדרגים את העימות המתמשך שלה מול מכבי ת"א ליריבות הספורטיבית החדשה של הכדורגל הישראלי – פריפריה מול מרכז, כסף בינוני מול כסף ענק, דם חדש מול מתאגרף ותיק ושבע קרבות, המאמן הישראלי הטוב ביותר מול צוות של מנג'ר-מאמן זרים, השחקנים הישראלים הכי טובים שיש מול אלה שטובים מהם קצת יותר, וזה עוד לפני שהגענו לאיכויות הגבוהות של האוהדים. האימפריה שבדרך מול האימפריה הנצחית, אין קרב טוב יותר מזה. ולכן, המשחק מחר, וזה לא משנה שאנחנו כולה במחזור ה-15, הוא לא משחק עונה עבור ב"ש – הוא משחק עשור. היא חייבת להרביץ למכבי כדי להוכיח לצהובים – ועוד יותר מזה, כדי להוכיח לעצמה – שהיא כבר לא רק עושה קולות של אימפריה, אלא שהיא באמת רוצה – ויכולה – להיות אחת.