בית"ר האחרונה שיכולה להתלונן על קיפוח

עונש כבד ביותר גזר בית הדין המשמעתי על בית"ר ירושלים בעקבות אירועי המשחק שהתקיים בנתניה. העונש המצטבר, ובעיקר, הפחתת נקודת הליגה, עורר את זעמם של אוהדי הקבוצה (אוהדי כדורגל בכלל) כלפי בית הדין, בעיקר נוכח העונש המקל לכאורה שנגזר על מכבי חיפה בעקבות המשחק מול מכבי תל אביב. באופן לא מפתיע, וכמקובל במחוזותנו, טענות הקיפוח (שהפכו לנשמת אפו של העם היושב בציון) ניגנו כינור ראשון בקונצרט ההתלהמות, כשהן מלוות בניגון הקבוע לפיו "ההתאחדות של שחר". כמובן, כמעט אף אחד לא טורח לקרוא את ההחלטות, את הראיות, את הנימוקים ובוחרים באופן כמעט אוטומטי בטענת הקיפוח האמוציונאלית, השיטחית והכל כך ישראלית.

תורת הענישה, ובפרט הענישה המשמעתית בספורט אינה עניין פשוט כמו קיפוח, והיא מושפעת ממכלול של מרכיבים ושיקולים שונים. לצערם של רוב אוהדי הכדורגל ובניגוד לדעה המקובלת, זהות בעלי/מנהלי הקבוצות המעורבות אינו אחד מהם. ברמת העיקרון, ישנם 5 מרכיבים עיקריים אשר משפיעים על עונש שסופגת קבוצה פלונית בעבירות של התנהגות אוהדים, כאשר חלקם הם ייחודיים לענף:

1. חומרת האירועים, היקפם וסוגם. מן הסתם, ככל שהאירועים חמורים יותר, רבים יותר ומגוונים יותר, העונש חמור יותר.
2. תוצאת האירועים. ככל שיש לאותם מעשים תוצאות חמורות יותר (הפסקת משחק, פגיעה פיסית בשופט/שחקן וכיו"ב).
3. כמות האוהדים אשר השתתפה באירועים האלימים.
4. עברה המשמעתי של הקבוצה. גם כאן, באופן טבעי, ככל שעברה המשמעתי של הקבוצה בעבירות אלימות "עשיר" יותר, כך העונש יהיה חמור יותר (בתקנון קיים מדרג לגבי חומרת העונש ביחס למס' העבירות בעונה).
5. המרכיב האחרון, המעניין ואשר לאחרונה הפך להיות מרכזי ובעל משקל רב – היקף הפעולות אותן נוקטת קבוצה על מנת למגר את התופעה בקרב אוהדיה ורמת הרצינות ולהילחם באותם חוליגנים.

כל מרכיב מן המרכיבים הללו אינו נושא "משקל סגולי" קבוע ולא ניתן לכמת אותו בערכים מוחלטים ובאופן טבעי, בכל מקרה ומקרה יש לו משקל ומשמעות שונה. כשצופים בשני האירועים, בדו"חות השיפוט, בכתבי האישום, בפרוטוקולים ובנימוקי בית הדין, יגלה שבכל אחד ואחד מהשיקולי הענישה (למעט, אולי, כמות האוהדים המשתתפים), מצבה של בית"ר חמור בהרבה.

אוהדי בית"ר זרקו חפצים (שפגעו וגרמו להפסקת המשחק!), קראו קריאות גזעניות (אירוע מכוער ומגונה בפני עצמו) ושברו מושבים באיצטדיון. אוהדי חיפה, לעומת זאת, רק זרקו חפצים, אשר בנס לא פגעו. בית"ר, בעקבות הקריאות הגזעניות, הועמדה לדין בסעיף חמור נוסף, אשר די בו כדי ליצור פער עצום בענישה בין שני המקרים. עברה המשמעתי של בית"ר "מפואר" פי כמה וכמה מזה של חיפה.

ולבסוף – מכבי חיפה השכילה להוכיח לבית הדין כי היא פועלת במרץ ובנחישות כנגד האוהדים המתפרעים, בעוד בית"ר כשלה בכך כישלון חרוץ. פרק נכבד מאוד בגזר הדין של בית"ר מקדיש הדיין למרכיב זה, תוך שהוא מדגיש עד כמה בית"ר אינה פועלת במישור זה. בגין כל אלה, הציפייה כי בשני המקרים ייגזר על שתי הקבוצות עונש זהה או אפילו דומה, היא מגוחכת, שלא לומר מטופשת.

בכלל, הרעיון האוטופי של שוויון בענישה אינו קיים, לא בדין המשמעתי ולא בדין הפלילי. כל שופט/דיין הוא אדם, עם השקפת עולם עצמאית, אשר רואה את הדברים דרך תפישת עולמו הסובייקטיביות. אדם הנאשם בעבירה פלונית יכול אצל שופט אחד לקבל עונש X ואילו אצל שופט אחר, בחדר ליד, עונש Y, חמור או מקל פי כמה, בדיוק על אותה עבירה ובאותן נסיבות. ואנחנו, להזכירכם מתעסקים בכדורגל, לא בדיני נפשות. אלה הם החיים.

לסיום - האחרונה אשר יכולה להתלונן על קיפוח מצד בית הדין והמערכת המשמעתית זו בית"ר ירושלים. במשך שנים יצאה המערכת לא פעם מגידרה על מנת להקל על הקבוצה עקב התנהגות אוהדיה, גם כאשר המקרים היו חמורים. הפחיתו עונשים, לא הפעילו עונשים מותנים, האריכו עונשים מותנים, שינו סעיפי עבירה, הכל על מנת להקטין את הפגיעה בקבוצה. היו אף שני מקרים לפחות בהם לא הועמדה הקבוצה לדין לחלוטין, לאחר שהוכיחה הקבוצה (שאפו גדול לקורנפיין) שהיא נלחמת מלחמה אמיתית בגרעין הקשה של האוהדים.

כן, עובדות יבשות וטיעונים משפטיים אינם קלים לעיכול והפעלת שרירי המוח מצריכה יותר מאמץ משחרור אינסטינקטיבי של אמוציות הנישאות בדמו של  נגיף הקיפוח, אבל אין מה לעשות. זו האמת ואיתה צריך להתמודד. אני לא פוסל אפשרות שביה"ד העליון יקל בעונשה של בית"ר, אם וכאשר יוגש ערעור, שכן, העונש הוא באמת חמור, אולם ציפייה לעונש דומה לזה שהושת על חיפה היא ציפייה חסרת בסיס.