חיים רמון הוא הכל חוץ מהמציל של הפועל

לוויתן
כשצפיתי בחיים רמון נואם לאומה במשך מאה דקות ומסביר שכל הבעיות של הפועל תל אביב טמונות בסיקור עיתונאי בעייתי, לא יכולתי שלא להיזכר בנאום שלו בוועידת מפלגת העבודה לפני 21 שנה. חברי המפלגה ניסו למנוע את ניתוק קופת החולים מההסתדרות, ורמון הפציר בהם: "כמו לווייתן שאיבד את חוש הכיוון, אתם מסתערים על החוף שוב ושוב, ורוצים להתאבד. ואני, בכוחי הדל, דוחף אתכם אל המים החיים".

בחירת מנהלים
ב-365 הימים האחרונים עמדו בראש המערכת 4 אנשים שונים: חיים רמון, עידו חג'ג', אייל ברקוביץ' ובארי בן זאב. אין לכך אח ורע אפילו בממלכת טביב. האם כך נראה ניהול מסודר? איזו פילוסופיית ניהול מתוחכמת (תוצרת אוניברסיטת שיקגו עדיף) עומדת מאחורי הבחירה באנשים הללו? מה המכנה המשותף שמכיל עסקן פוליטי, ילד פלא מעולם הנדל"ן, כדורגלן עבר עם פה גדול ובנקאי לשעבר, פרט לכך שכולם אוחזים בתעודת זהות? האם צריך היה להיות מומחה בכדורגל או באסטרטגיה כדי לדעת שאייל ברקוביץ' מצוי בקשר משמעותי ובעייתי עם כלי תקשורת מסויים?

הרפתקאות מקצועיות
רמון מודה רק בטעויות שבהחתמת גילי ורמוט ואלמוג כהן. משכיח מאיתנו את העובדה שגם איתי שכטר נחת כאן לאפיזודה עצובה במיוחד. אבל המבט האסטרטגי פשוט: התכנית הפיננסית של רמון ושותפיו התבססה על העפלה לליגה האירופית בעונה שעברה – בקיצור, על הימור. האם זה הניהול הכי טוב בישראל? איך רמון מסביר שרק לפני חצי שנה הוחלט במועדון למנות מנהל מקצועי ועם התפטרותו של אייל ברקוביץ' הוחלט שאין צורך במינוי מחליף? איזו אסטרטגיה ארוכת טווח טמונה בכך? אם למועדון יש צורך במנהל מקצועי, רצוי שימונה מחליף למנהל המתפטר, אם אין צורך באחד מינויו של ברקו היה טעות. לפי כל האסטרטגיות הנלמדות, מבנה ניהולי צריך להיות יציב ולא להיבנות על דמותו ואופיו של אדם אחד.

השורה התחתונה
רמון, כפי שמעיד בעצמו, קיבל לידיו את הפועל ללא חובות עבר אלא אך ורק עם התחייבויות בדמות חוזים. באותו הזמן, הסגל של הפועל כלל מספר רב של שחקנים שניתן היה לשחרר או למכור כמו: טל בן חיים, דמארי, איגייבור וטוטו תמוז. רמון החליט להמר: הוא סובב את הרולטה, הזרים כסף לשולחן וקיווה שהכדור יעצר על "רבע גולדהאר" שיושיע אותו. זה לא קרה. רמון הפסיד בסיבוב הזה את המכנסיים וכל שנותר לו הוא לסנוט בעיתונאים שנאלצים לדווח כמעט בכל יום, שהמלך הוא עירום.