קריית אליעזר ואני: דקל קינן נפרד מהמגרש

בן 4. אבא ושקד, האח הגדול, מתחמקים לעבר קריית אליעזר ומותירים אותי בוכה בבית.

בן 6. הפעם הראשונה שלי. לוחץ בחוזקה את ידו של אבא ומיד נשבה  בקסמו של הקהל. מפגש בכורה עם הבוהן של ואסילי. עדיין לא מעז לחלום.

בן 10. פעם ראשונה כמביא כדורים. פוגש מקרוב את השחקנים הירוקים הנערצים עליי. דרכתי על הדשא מבלי שירגישו! יכול להיות, אולי גם אני?

בן 16. משחק נוער נדיר בקרית אליעזר. המאמן: רוני לוי. היריבה: לא זכורה. פעם ראשונה בחדר ההלבשה של הבוגרים, פוסע במנהרת השחקנים.

בן 18.5. משחק  ראשון בבוגרים במדי מכבי חיפה. ההתרגשות בשיאה והקהל מעודד. חלום עליכם?

בן 20. מקבל את הכרטיס האדום הראשון בקרית אליעזר. לא האחרון לצערי...

בן 26. מבקיע שער ניצחון מתוק מול בית"ר ירושלים. כל האצטדיון חונק מאהבה. שבוע לאחר מכן, עדיף לא לזכור...

בן 29. שחר בן השנתיים מגיע לראשונה לאיצטדיון עם אמא שירי. שום דבר לא מעניין אותו פרט לטילון.

בן 29. משחק אחרון באצטדיון האהוב עליי במיוחד. למגרש הירוק הגיעה עונת פרידה חגיגית יותר. בשנה הבאה העיוות יתוקן, אני מבטיח! ירוק עולה .

"אין מקום טוב יותר מהבית. תודה לאצטדיון קריית אליעזר על כל הרגעים הנפלאים, אזכור אותך בליבי תמיד", דקל קינן נפרד מהמגרש בו העביר את רוב הקריירה.