תחרות זכרונות: הרגעים הבלתי נשכחים של האולסטאר
אז מה היה יותר גדול, הדאנקים של קרטר? אולי סל הניצחון של ג'ורדן בגיל 40? ומה עם אייברסון וסבאלוס? רגע לפני שהחגיגה יוצאת לדרך קבלו מקבץ רגעים שכולו כוכבים
כוכב אחד מעז (2003)
מייקל ואני גדלנו יחד. ליוויתי אותו בעיניי ותהיתי האם מגנט מחבר בינו ובין הסל. פיתחתי איתו יחסי אהבה-שנאה: כמי שנוטה לבחור באנדרדוג הערכתי והערצתי את יכולתו, אך סלדתי מניצחונותיו הדורסניים והשתלטותו על הליגה. ועל כסאו של גיבור הילדות הראשון שלי, מג'יק ג'ונסון. עם השנים למדתי להעריכו. כל קאמבק שעשה היה עבורי כאוויר לנשימה, לראותו עוד קצת ולדעת שדבר שכזה לא תראה. לא עוד.
אולסטאר 2003 נערך באטלנטה, והוא היה טקס הפרידה של אייר ג'ורדן מהליגה שחסתה בצילו. בגיל 40 רשם מייקל 20 נק', אבל אצלו זו מעולם לא הייתה הכמות. 4.8 שניות לסיום, 136:136, הכדור האחרון אצל המזרח. בידי ג'ורדן, כמובן. מולו סוס צעיר ואתלטי בשם שון מריון. ג'ורדן של גיל 20 ו-30 היה מטביע אותו בחדירה אקספלוסיבית. ג'ורדן בן ה-40 למד לשחק למרות המגבלות, הביאו לפינה שרצה וקבר מעליו סל ענק, מתקתק, מרשים ומדהים גם יחד. פייד-אוואי שנגמר בסוויש, 136:138. זה היה יכול להיות סל הניצחון אלמלא עבירה טפשית של ג'רמיין אוניל שאיפשרה לקובי בראיינט לכפות מהקו הארכה שניה.
זה היה משחק האולסטאר הראשון שהסתיים אחרי 2 הארכות ולפרקי זמן ארוכים נראה כמו משחק פלייאוף. זו הייתה הפעם הראשונה בה מייקל ג'ורדן קלע סל ניצחון שלא נחשב או באמת ניצח. זו הייתה הופעתו האחרונה וילדותי השניה, והיא לימדה אותי שיעור חשוב ויקר לחיים: לעולם אל תיכנע למגבלות או קשיים, אלא למד דרכן דרכים אחרות לנצח. מבחינתו המעגל נסגר, אבל בראשי זה תחילת הרומן המחודש שלי עם מייקל. מטקס הפרידה מאלוהים יצאתי מחויך ונרגש למרות תחושת ההפסד שאני כל כך שונא. ואני בטוח שהוא הרגיש את אותו הדבר. [אייל גרוסברד]
זה זמן קסם (1992)
תשיעי בפברואר 1992. היו לערב הזה כל הרכיבים הדרושים לבישול אירוע אמריקאי שמאלצי ומתקתק. מייקל בולטון שר את ההמנון, ונילה אייס הופיע במחצית, כמעט כל נבחרת החלומות העתידית הייתה שם וכולם חיכו לכדורסלן הכי הוליוודי שיש. המצלמות התמקדו בשלט אחד בקהל עם מסר קצר ופומפוזי, אך אמיתי ומרגש להחריד: "the magic is back".
שלושה חודשים קודם לכן הוכה העולם בתדהמה כאשר מג'יק ג'ונסון גילה שהוא נשא HIV, ופרש. עיתונאי ישראלי שנסע למשחק כתב על החשש שמא יידבק באיידס מהכוכב. הפחד מהמחלה והבורות של כולנו נטפו מהמילים. על המגרש, הקסם חזר ובענק.
מבחינה סטטיסטית, מג'יק היה רמה מעל כולם. מבחינה מהותית, הוא היה גבוה הרבה יותר. כל עולם הכדורסל בהה בו בציפיה, והוא לא איכזב. ואז הגיע הרגע ההוא. מייקל ג'ורדן הזמין אותו לאחד-על-אחד והאחרים פינו דרך. כל הקהל קם על רגליו ואני, לבד בחושך, החסרתי פעימה מול המסך. כוכב הערב גרם להוד אווירותו להחטיא, ואיש לא פיקפק במשמעות החיוך שזרח על פניו.
מיד מהעבר השני מנע מייקל את הכדור ממג'יק, שביקש להשלים את הדו-קרב. כשהוא כבר קיבל אותו, היה זה אייזיאה תומאס שהתייצב מולו. ג'ונסון השליך שלשה מהמותן והכדור צלל פנימה 14.5 שניות לבאזר. הקהל באקסטזה, דמעות בעיניים והגיבור עם האצבע המפורסמת מונפת למעלה. כולם שכחו את ההפרש האדיר, את השופטים, את השעון וניגשו לחבק את האיש היחיד שיכול היה להזכיר בחיוך שהתסריט המלוקק מבוסס על סיפור אמיתי. [דניאל שחק]
שיעור מולדת (2001)
אחרי שג'ורדן פרש, המערב תפס את הבכורה ב-NBA, וב-2001 היה השיא. נבחרת המזרח ידעה שהיא תפסיד בגמר כמו שקבוצות ישראליות יודעות כשהן מגיעות לסדרה מול מכבי. אבל הלב של אנשים כמו אלן אייברסון ודיקמבה מוטומבו פועם חזק יותר כשאומרים להם שהם לא יכולים. ובפיגור 95:74, תשע דקות לסוף האולסטאר ההוא בוושינגטון, שניהם העמיסו על עצמם את גאוות המזרח הקשוח ונתנו לנו את הדבר הכי טוב שחובב NBA יכול לקבל בפברואר: מגרש אחד, כל הכוכבים הכי גדולים נלחמים על ניצחון. אבל למה אני מברבר? הנה מה שביל סימונס כתב על המשחק הזה:
"זה היה האולסטאר המשמעותי האחרון, כשדור חדש של שחקני פרנצ'ייז ניסה לתפוס שליטה בעידן פוסט-ג'ורדן. קובי רצה להוכיח שהוא לא רק רוכב על הזנב של שאק. קרטר ומגריידי רצו להוכיח שהם לא צריכים אחד את השני. דאנקן, וובר וגארנט נלחמו על כתר 'הפאוור פורוורד הטוב ביותר', אותו דבר קיד ופייטון עם כתר הרכז. אייברסון רצה להראות לכולם שהליגה עכשיו שייכת לו. מארברי וריי אלן רצו להוכיח שהם שחקני פרנצ'ייז בעצמם. ועם הקסם של 'צ'וקלט סיטי' - כולם הלכו חזק. אייברסון זכה ב-MVP, קובי הפך להיות האלפא דוג של המערב בקלאץ'. וברבע האחרון המזרח מחק פיגור 21 נקודות ובסופו של דבר ניצח בזכות שתי שלשות ענקיות של... (הנה זה בא)... סטפון מארברי.
עשר שנים אחרי, הבוקס-סקור מתפקד כתמונת מצב מייצגת של כל העשור. המערב היה עמוס בצורה מגוחכת; המזרח רכב על אייברסון, מארברי, מגריידי, אלן וג'רמיין אוניל הרבבבבבבבבבבה יותר מדי; ופשוט לא היו מספיק כוכבים צעירים. אין פלא שהליגה נמנמה מ-2002 עד 2007. האולסטאר מלמד אותנו יותר משחושבים". [ניצן פלד]
קח אוויר (2000)
זו לא הייתה ההטבעה הכי גדולה אי פעם. לא הייתה שם טכניקה יוצאת דופן או תרגיל בדרגת קושי גבוהה במיוחד, אפילו לא גימיק. אבל כשווינס קרטר התעופף לדאנק ונתלה על הסל כשהיד שלו, עד המרפק, תקועה בתוך הטבעת, הבנתי: האיש מפלצת.
"אייר קנדה", כך לפחות קראו לו בימיו בטורונטו, נחשב לזמן לא קצר לדבר הכי טוב בעידן פוסט-ג'ורדן. האתלטיות, הכוח והניתור המטורף הזה היו בדיוק מה שה-NBA היה צריך כדי לצאת מהאבל על הפרישה של MJ. תחרות ההטבעות באולסטאר 2000 הייתה בשבילו הזדמנות להפגין כוח, ובעיקר קפיציות מדהימה.
ריקי דייויס, ג'רי סטקהאוז ולארי יוז נשרו מהתחרות בשלב הראשון. לקרטר, שכבר קיבל פעמיים ציון מושלם (50 נק') - על הטבעה של 360 מעלות ועוד אחת שכללה העברת הכדור בין הרגליים, בעזרתו האדיבה של טרייסי מגריידי - היה עוד שפן אחד בכובע. תוצאות שלב הגמר, אליו הגיע עם מגריידי (בן דודו וחברו לטורונטו) וסטיב פרנסיס מיוסטון, היו כנראה כבר די ברורות.
דאנק ראשון בפינאלה. קרטר מזנק לגובה של 11 מטר באוויר ונוחת, פשוטו כמשמעו, ישר לתוך הטבעת. הוא נשאר תלוי שם לכמה שניות להגברת האפקט, וזה עבד. להגיד שהקהל באוקלנד היה בטירוף יעשה עוול לאווירה באולם. כאילו שגרתי, בלי טריקים, אבל פשוט מפחיד. גם על זה הוא קיבל כמובן ציון מושלם, ואת התואר.
מייקל עשה כמה דאנקים מרהיבים בחייו, גם ד"ר ג'יי זכור בגלל כמה שרשומים על שמו, אבל ב-13 בפברואר 2000 הייתי בטוח: כזה דבר עוד לא ראיתי. [ארז וייץ]
