כוכבי ריאליטי: כך העפילה הנבחרת לאליפות אירופה

בסיום קמפיין מוקדמות אליפות אירופה יש לי תחושה של גאווה. בגלל איך שנבחרת ישראל שיחקה והתנהלה, ובעיקר בשל רמת המחויבות של השחקנים וכל אנשי הצוות למשימה. אמנם תמיד הייתה מחויבות לנבחרת, אך היו גם מקרים של שחקנים שלא רצו לבוא כי לא אהבו מאמן כזה או אחר או בגלל סיבות אחרות. היו התחמקויות. הפעם כולם הגיעו ואפשר היה לחוש ברוח, האכפתיות והביחד. זה הוקרן החוצה, וזו אחת הסיבות לכל הפקקים מחוץ להיכל נוקיה.

אבל ההיכל המלא וההתעניינות הגדולה בכלי התקשורת ניזונה גם מהצורה שבה הנבחרת שיחקה. זו הייתה נבחרת שהציגה משחק מהיר יחסית, אתלטי ובעיקר חכם, כזה שמנצל את התכונות הטובות של השחקנים שלה. היו נפילות מתח מדי פעם ונשארה הבעיה הגדולה שלנו מתחת לסל. אין לנו סייז. אין לנו סנטרים גדולים ואיכותיים, ולכן כמעט תמיד פיגרנו בעמודת הריבאונד וההגנה שלנו בצבע הייתה רכה.

אבל יש לנו הרבה פורוורדים וגארים מוכשרים, עם יכולת להוביל כדור, לראות את המגרש, לזוז טוב ולקלוע. הנבחרת הזו משחקת אטרקטיבי. המאמנים צדקו כשהחליטו ללכת עם התכונות של השחקנים ולא לנסות ללמד אותם משהו חדש. לנבחרת גם אין זמן ליצור תרגילים רבים ומורכבים כמו שניסה לעשות סימונה פיאנג'יאני, המאמן המצוין של סיינה ונבחרת איטליה, שהקבוצה התחילה להתרגל לכדורסל שלו בשלב די מאוחר בקמפיין.

גם אנחנו הפסדנו לנבחרת איטליה בבית ולנבחרת מונטנגרו בחוץ, אך הנפילה היחידה באמת הייתה ההפסד לפינלנד. שם באמת לא הייתה סיבה להפסיד. מעבר לאותו משחק לא היו עוד פדיחות בקמפיין. נבחרת ישראל קיבלה יכולת טובה כמעט מכל שחקניה, למעשה מכולם. זה התחיל עם עמרי כספי, שבא והוכיח שהעונה המצוינת שלו ב-NBA היא לא הפתעה - הוא הפך באמריקה לשחקן הרבה יותר אתלטי ומהוקצע. וזה המשיך ביכולת של טל בורשטיין ויותם הלפרין המנוסים, שמעניקים לנבחרת את הבאלאנס ומתעלים ברגעים החשובים. גם ליאור אליהו לא שכח בספרד לשחק כדורסל או להפגין את הכשרון הנדיר שלו ליצור הרבה נקודות, ריבאונדים ומסירות בזמן קצר.

אולי ההפתעה הגדולה מכולם הייתה יובל נעימי, שהפך לא רק לגו טו גאי אלא גם לשחקן שמייצר לאחרים. גם לדייויד בלות'נטאל, גיא פניני, אורי קוקיה, יוגב אוחיון ויניב גרין היה טורניר די מרשים. כולם באו לעבודה והיו שם כשבאמת היה צריך אותם. מצד שני, זו לא הייתה נבחרת של כוכבים. לא שיחקו כאן בעבור אף שחקן גדול באופן ספציפי. לכולם היו רגעים טובים ופחות. אבל הייתה תחושה של קולקטיב שיודע לעבוד ביחד. הקרדיט על כך גם שייך כמובן לצוות המאמנים, ששילב בין הניסיון והידע של אריק שיבק לדברים החדשים שהביאו דן שמיר ועודד קטש. ניכר היה שיש שיתוף פעולה מצוין ביניהם. כמי ששיחק בנבחרת בעבר, אני יודע שגם כל אנשי הלוגיסטיקה והצוותים המשלימים עושים את העבודה שלהם בצורה הטובה ביותר.

סיבות רבות היו לצאת עם תחושה טובה מהקמפיין הזה ואולי הגדולה שבהם היא שנבחרת ישראל הפכה את הכדורסל למאוד רלוונטי. מאידך, מי שחושב שהקמפיין המוצלח חייב להיתרגם להצלחה גדולה באליפות אירופה בליטא בעוד שנה אינו בהכרח צודק. במשך שנים יש לנו בעיה רצינית מאוד של גבוהים. לכן, יש באליפות תקרת זכוכית שלא הצלחנו לשבור. לכן, ההישג הגדול בשנים האחרונות הוא מקום 7 באליפות ב-2003 בשוודיה. כדי להעפיל מליטא לאולימפיאדה צריך לדעתי לסיים בין 5-6 הראשונות וזו משימה מאוד מאוד קשה. באליפויות אירופה תמיד אנחנו מגיעים למצב שנבחרות עם גבוהים משמעותיים טוחנות אותנו בצבע ומנצלות את הפגיעוּת שלנו שם. לצערי, אני לא רואה גבוה משמעותי או שניים שיכולים להצטרף לנבחרת בעוד שנה ולהגיש לה את הסיוע המיוחל.

יניב גרין עשה פלאים בנבחרת במשך שנים וגם אורי קוקיה תורם המון הגנה, אך גם הם עדיין לא מספיק גבוהים וגרין ותיק מכדי באמת ליצור את האימפקט שיידרש מהגבוהים בעוד שנה. אני מקווה מאוד שהנבחרת תדע להתגבר על נקודת התורפה הזו ועל עוד כמה חולשות כדי להדהים בליטא בעוד שנה ולהעפיל לרבע גמר או למשחקים האולימפיים, אך הסיכויים שלנו לא הכי גבוהים.

צריך לדעת לקבל זאת. הרי גם בקמפיין הזה, המוצלח לכשעצמו, לא סיימנו במאזן מדהים (3:5). מאידך, צריך לעשות הכל כדי לחזק את האמונה העצמית ולהבין שיש כאן פוטנציאל אפילו ליותר. הקהל הרחב מאמין בנבחרת ישראל נכון לעכשיו. אני מקווה שההתלהבות והמומנטום הללו יהיו קיימים בעוד שנה. בינתיים, צריך להודות לנבחרת ישראל על מה שעשתה בקיץ האחרון. היא לא רק עמדה במשימה, היא יצרה מציאות חדשה וקצת יותר מרתקת סביב הכדורסל בישראל.

הביא לפרסום: יואב בורוביץ'