מבחן הדרך: דו"ח מצב על נבחרת ישראל
רגע לפני המפגש עם איטליה בפתיחת מוקדמות היורובאסקט, טוען יואב בורוביץ' כי למרות כספי, הסגל הכישרוני וההתלהבות, הפעם התוצאות יהיו משניות בלבד
נבחרת ישראל בכדורסל לא צריכה להישפט על פי מבחן התוצאה - לפחות לא בהקשר המיידי של מוקדמות אליפות אירופה. כאשר היריבות הן איטליה, מונטנגרו, פינלנד ולטביה ניתן לסיים במקום השני (ממנו נבחרת אחת מתוך שלוש לא מעפילה באופן אוטומטי לאליפות) או אפילו במקום השלישי. ברור כי המקומות הרביעי והחמישי ייחשבו לכישלון, אך לא כל תרחיש שיביא אותנו לטורניר ההזדמנות האחרונה בעוד שנה הוא בהכרח ביזיוני.
יש לזכור כי שתי נבחרות ישראל, ב-2005 ו-2007, העפילו לאליפויות אירופה מטורניר ההזדמנות האחרונה, ולאחר מכן הן הציגו יכולת גבוהה באליפויות שאותן סיימו במקומות 9-12. לפולין 2009, לעומת זאת, העפילה ישראל באופן אוטומטי מבית המוקדמות וזה עדיין לא מנע ממנה להתבזות באליפות עצמה עם שלושה הפסדים ואפס ניצחונות. כך שמומלץ לתת לנבחרת של אריק שיבק, עודד קטש ודן שמיר לפחות עוד שנה לפני שאנחנו מסיקים מסקנות סופיות לגביה.
אך מסקנות זמניות כבר ישנן.
1. זו נבחרת יותר מלהיבה. נבחרות ישראל בעשור האחרון, מאז פרישת עודד קטש, דורון שפר ונדב הנפלד העילויים, היו מבוססות בעיקר על טל בורשטיין, מאיר טפירו ויניב גרין - שלישייה פחות מוכשרת ואיכותית מהראשונה. כל השלישייה הזו שירתה את הנבחרת היטב, ולמעשה תרמה לה לא פחות ואף יותר משפר וקטש, אך היא כמעט ולא הצליחה להנהיג נבחרת שתשחק כדורסל אסתטי ומלהיב. גם בגלל החסך שלה במיומנויות אתלטיות וקצת טכניות, ובעיקר בגלל השחקנים המשלימים. וכך נאלצנו לראות נבחרות שרושמות אמנם הישגים לא רעים (בשבדיה 2003 סיימה במקום ה-7) אך באמצעות כדורסל די מיושן ואיטי.
הנבחרת הנוכחית לגמרי שונה. היא מונהגת על ידי שני אתלטים צעירים שהם גם כדורסלנים מעולים, עומרי כספי וליאור אליהו, והיא נהנית גם מהאתלטיות והמיומנות של גיא פניני, דייויד בלות'נטאל, ואלישי כדיר- כל החמישה פורוורדים שמאוד אוהבים לרוץ. גם בורשטיין הקפטן הוותיק עדיין לא שכח לרוץ וכמובן שגם יוגב אוחיון ורביב לימונד הם צעירים מהירים למדי. נותרו יניב גרין, רוברט רות'בארט, יותם הלפרין ויובל נעימי. השניים הראשונים גבוהים, נקודת התורפה בנבחרת, בעוד שגרין די אתלטי אולם אינו מצוי כעת בשיאו הפיזי - ואילו שני האחרונים הם שחקני "חצי מגרש" (התקפה עומדת) איכותיים. אולם ככלל הנבחרת הזו היא אתלטית, מפרגנת, צעירה, קולעת לא רע, ובעיקר אינטנסיבית בשני צידי המגרש.
2. זו נבחרת עם כוכב-על שלא בא על חשבון הכוכבים המשלימים. אולי המסקנה הזאת מעט נמהרת, אך נראה כי כבר הרבה מאד שנים לא היה לנבחרת ישראל שחקן בקליבר של כספי. לעולם לא היה לנו שחקן NBA וכספי מגיע אחרי עונת רוקי מוצלחת שלאחריה הוא עוד השתפר. למרות שהצטרף לאימוני הנבחרת מאוד מאוחר כספי הוכיח בכל משחקי האימון שהוא לפחות ברמה מעל יתר חבריו. זה עדיין לא מנע מאליהו ובעיקר מפניני להפגין יכולת נהדרת, וגם משחקנים נוספים לשחק היטב, אך ברור לכולם כי הכוכב והגו טו גאי העיקרי הוא כספי. זה דבר טוב לקבוצת כדורסל שיש לה גו טו גאי. בעיקר כאשר הוא מגיע עם תכונות האופי והמוטיבציה הראויות לסופרסטאר - ונראה, לפחות עד עכשיו, שכספי לא רק מבין שהוא כזה, אלא הוא גם מקבל את דרישות התפקיד בברכה והנאה.
ייתכן כי בהקשר זה אליהו הוא הכוכב-המשלים המושלם: שחקן מוכשר בטירוף, לא פחות מכספי בכמה פרמטרים חשובים (חדירה, שליטה בכדור, סיומת בקרבת הסל, מסירה), אך בניגוד לשחקן של סקרמנטו קינגס, לאליהו פחות חשוב להיות האלפא-דוג. הוא חי על שאריות. ועושה זאת נהדר. וגם הכוכב השלישי, לפחות על פי משחקי האימון, גיא פניני, משגשג בעיקר כאשר מתעלמים ממנו. ובקמפיין הזה כמעט כולם יתעסקו בכספי ואז באליהו - סיטואציה נפלאה בעבור פניני ובלות'נטאל לטרוף את הקלפים ולהוכיח שהם לא פחות משמעותיים.
3. זו נבחרת של שחקנים (וגם יש לה מאמנים בכלל לא רעים). צביקה שרף, מאמן הנבחרת בין השנים 2005-2010, עשה אתה הישגים לא רעים אך פגע בה במובן מסוים, גם אם לא לגמרי באשמתו, בכך שהסיר אחריות ותשומת לב מהשחקנים. שרף, אישיות תקשורתית כריזמטית מצד אחד ומפלגת מצד שני, ניקז אליו כמעט את כל תשומת הלב. זו הייתה "הנבחרת של צביקה" והתעסקנו כמעט אך ורק בצביקה. כדורסלנים מקצוענים שמשקיעים מאות שעות זיעה בחופשת הקיץ כמעט מבלי לקבל שכר עלולים לא לאהוב את העובדה שאף אחד לא מתייחס אליהם, אלא רק למאמן שלהם.
הקיץ הזה זה ממש לא כך. אריק שיבק, למרות היותו עוזרו וידידו של שרף, הוא האנטי-דוט של צביקה. מאמן ששנים לא עובד בארץ וכזה שלא עורר טיפת עניין בתקשורת המקומית גם כאשר עבד כאן. העוזרים שלו הן דמויות יותר מתוקשרות ו"מעניינות", עודד קטש כמובן וגם דן שמיר, אך הם טורחים להישאר נאמנים למהות תפקידם. הם לא אלו שתחת אור הזרקורים. וגם שיבק נאמן לאתוס שהעניין צריך להתמקד בשחקנים. זה אולי נשמע טריוויאלי אך בספורט ובכדורסל הישראלי, היכן שדמויות כמו פיני גרשון, שרף, קטש, קצורין, ובירנבוים מושלות בתודעה כבר יותר מדור, זה לגמרי מקורי.
4. זו נבחרת עתירת חסרונות. אחרי כל המלים הטובות אסור לשכוח את העיקר: הכדורסל הישראלי אינו איכותי. הוא בנסיגה מתמשכת, שלא תמיד ניכרה בהישגי הנבחרת, כבר הרבה מאד זמן. אפשר לחוש זאת בליגה שלנו. ובכל הנבחרות, בעיקר הצעירות. אך גם בנבחרת הבוגרת יש המון חסרונות: אין כמעט רכזים ומנהלי משחק טהורים (אוחיון אינו מספיק), ואין גבוהים. נותרנו עם הרבה מאד פורוורדים וגארדים, רובם מוכשרים, אך גם לכל אחד מהם יש חורים במשחק: כספי עדיין לא מספיק מיומן עם יד שמאל ובזריקות חצי מרחק, אליהו לא זורק מבחוץ או שומר כהלכה, פניני מתקשה לשים כדור על הרצפה, בלות'נטאל רק זורק, בורשטיין יותר איטי ולא ממש מצטיין בשום אספקט, כדיר צעיר ונעדר מסה, לימונד לא תורם רבות מעבר להגנה, הלפרין סטטי בשני צידי המגרש ונעדר בטחון כרוני, נעימי לא יציב וחלש פיזית, אוחיון גם אינו יציב, חלש פיזית, והיד אינה מספיק טובה לרכז, גרין מזדקן ומעט פצוע, קוקיה אינו פקטור התקפי, ורות'בארט נוסע על תקן תייר.
לצד כל הדברים הטובים, המרעננים והמעודדים בנבחרת הזו, יש לא פחות תופעות שליליות ומוכרות. לכן ניתן לקוות לטוב אך יהיה זה מיותר להתאכזב או להיות ביקורתי יתר על המידה אם יהיה רע. ולכן אם הכדורסל טוב יותר מהתוצאות, אפשר להיות מעודדים - כי זה מרמז שהעתיד יהיה טוב יותר - וגם זה, במציאות הכדורסל בה אנחנו חיים, סיבה לא זניחה למסיבה.
