מדוע בחר לברון ג'יימס במיאמי? כי אימא יודעת הכי טוב

מתישהו במהלך השנתיים האחרונות הפך "הקיץ של 2010", כמו שאומרים זאת האמריקנים, מאייטם חביב שמייצר ספקולציות בזו אחר זו לישות עצמאית ומפלצתית, שהשתלטה כמעט לחלוטין על ה-NBA. זה התחיל ברגע שקבוצה מניו יורק ירקה בפרצוף של הענף והייתה נוכחת-נפקדת במשך שנתיים רק כדי לשמור על האפשרות (הלא ממש סבירה) שלברון ג'יימס יגיע לתפוח הגדול, והמשיך בכך שהעיסוק בשאלת עתידו איים להיות מרכזי יותר מרגעיו המכריעים של הפלייאוף עצמו (לפחות עד שהלייקרס ובוסטון נכנסו לעסק). ההחלטה של לברון לעזוב את קליבלנד ולהדרים למיאמי סיימה פרויקט שבמובנים רבים המאיס את עצמו כבר מזמן, אבל בינה לבין שלל הדימויים השליליים שהיא זכתה להם בארץ וכמובן בארצות הברית פעורה עדיין תהום עמוקה.

חלק מהביקורות דווקא מוצדקות

אבל קודם כל קטגוריה על הבחור. למה? כי יש ולא מעט. זו לא הייתה משימה קשה במיוחד לפתח עוינות ללברון. זאת למרות שרוב התקשורת האמריקנית התייחסה אליו, במשך שלבים ארוכים בתהליך, בכבוד ששמור לשחקנים שזכו לפחות בכמה תארים בקריירה שלהם, ולא בפרופורציה המתאימה לשחקן ענק אבל כזה שנכשל שנה אחר שנה ברגעים החשובים באמת. העוינות הזאת היא יותר תוצאה של "הלברומניה" - התופעה והשלכותיה ופחות בגלל לברון האיש. מה שגרם לרבים לאחרונה לצוץ לפתע ולצאת חוצץ כנגד 203 הסנטימטרים של הקונצנזוס המהלך הזה לא היה האגו המופגן, תכונה שתמצאו, אגב, כמעט אצל כל סופרסטאר בליגה שלא עונה לשם טים דאנקן. הייתה זו העובדה שהוא יישר קו באופן כמעט מוחלט עם אותה תופעה והפך לרגע לשיכור, כזה שלא יודע מתי לקחת פסק זמן להתבאס מעט על הדחתה של קליבלנד מהפלייאוף וכבר מתפתה, עוד בטרם הלייקרס והסלטיקס מביאים את העונה אל קיצה, להעניק ראיון נרחב ל-CNN. חס וחלילה, מישהו עוד היה שוכח מה חשוב באמת.

שכרון החושים הזה הגיע אל שיאו בהחלטה להכריז על בחירת לבו ברת המזל בשידור ישיר ודרמטי ב-ESPN. אפילו בארצות הברית חובבת הריאליטי נשמעו הבוקר קולות הטוענים שהחלק הבידורי, מרכיב חיוני בתרבות הספורט מעבר לים, עבר כבר מזמן את גבול הטעם הטוב והפך לקרקס, בו הכדורסל תופס מקום משני ביותר (אני אישית קורא לאמץ את הפורמט בארץ: הרי מי לא רוצה לראות את ברק יצחקי בוחר בשידור ישיר בין מכבי להפועל).

דבר הסנגוריה

עד כאן עם הביקורת. עכשיו לביקורת על הביקורת. לא על זאת שמבקרת את כל מה שסבב את ההחלטה, אלא זאת שמבקרת את ההחלטה עצמה בעזרת הטיעונים הכי לא מקצועיים שיש. בגידה? פגיעה במורשת? עלבון לכדורסל? אנשים נפלו על הראש.

עמדו מול המראה, דמיינו שאתם לברון (תפעילו את הדמיון, נו) ותנו לעצמכם סיבה אחת טובה להישאר בקליבלנד. אבל אמיתית, לא כזאת שסתם יפה להגיד אותה. ולא, נאמנות זו לא סיבה. אתה יכול להיות נאמן לאישה, נאמן למשפחה, נאמן למדינה או אפילו נאמן לקבוצת כדורסל שיש לך רגשות כלפיה והיא יכולה להציע לך בתמורה אפשרות טובה במיוחד, או לפחות זהה למקומות אחרים, לזכייה בתואר. קליבלנד 2010 לא עונה על הקטגוריה הזאת.

גם את טיעון "מורשת לברון תיפגע", אולי הנפוץ ביותר שנשמע נגד עזיבת הקאבס, חייבים לפרק. סליחה על ההתפלספות, אבל החיים היו עלולים להסתבך משמעותית אם היינו חיים אותם במחשבה תמידית על ההשלכות האפשריות של כל צעד על מה שיקרה בעוד 20 שנה. אנשים לא באמת יכולים לקבל כך החלטות. כנראה שגם לברון לא. בסופו של יום הוא פשוט הלך למקום שחשב שיהיה לו הכי  טוב בו. או שאולי, לפי הראיון שהעניק, למקום שאימא ג'יימס אישרה לו ללכת אליו.

"מורשת לברון"? היא עדיין לא קיימת כדי להיפגע. הוא צריך ליצור אותה קודם, ואם המחיר הוא זניחת הדרך הסוליסטית וקבלת סיוע משמעותי משני שחקנים גדולים אחרים - הוא שווה את זה. עדיין חושבים שעדיף להישאר נאמן לקליבלנד?

אליפות בכיס? לא כל עוד הלייקרס בסביבה

אל תסיקו מדבריי שמיאמי הולכת להיות השנה המועמדת הבטוחה לאליפות. אחת המסקנות החשובות שהליגה לימדה אותנו בעשור האחרון היא להעריך את חשיבותם המכרעת של שחקנים משלימים בקבוצה, גם כזאת עם כוכבים גדולים כמו שאקיל וקובי. לא בטוח איפה היו היום השניים האלה ללא הסיוע של שמות נוצצים פחות, כמו דריק פישר ורוברט הורי.

ההיט שילמו מחיר לא פשוט כדי לגבש את הטריו של לברון-ווייד-בוש - התרוקנות כמעט מוחלטת של הסגל. זו גם הסיבה שלדעת רבים וגם לדעת כותב שורות אלה, שיקגו של דריק רוז (סופרסטאר בהתהוות), יהויכים נואה, וגם קרלוס בוזר שסיכם, הייתה ונשארה האופציה הטובה ביותר עבור קינג ג'יימס לזכות באליפות, אם לא השנה, אז בעוד שנתיים.

בדולר וחצי שנותרו למיאמי מתחת לתקרת השכר היא תצטרך לגייס צוות מסייע שיהיה מוכן לשחק תמורת משכורות נמוכות והסיכוי לזכות בתואר. המשימה קשה אך היא צפויה להצלחה, לפחות חלקית. עם זאת, בהנחה שלא יהיו הפתעות גדולות מדי בגיוס הצוות הזה, הפייבוריטית המרכזית להיות אלופת ה-NBA של 2010/11 תהיה עדיין הלייקרס: תוצאה של איכות קבוצתית כוללת, ניסיון, כימיה קבוצתית, פיל ג'קסון וקובי בריאנט אחד.

"הקיץ של 2010", או לפחות החלק החשוב שבו, הגיע לסופו ואפשר גם להתרכז קצת בכדורסל. כי באמת הגיע הזמן שדיווחים על משחקי הניקס יתפסו יותר כותרות מאלה שעוסקים בהשפעת אפקט לברון על מניות הקבוצה בוול סטריט. מצד שני, שמענו שכרמלו אנתוני עשוי להפוך לשחקן חופשי בעונה הבאה, אז מה זה כבר לשרוף עוד עונה. "הקיץ של 2010" חלף ומסתבר שיש חיים גם אחרי שלברון קיבל את "ההחלטה". אז מי תיקח, ספרד או הולנד?