חבל הצלה: סדרת הגמר שהרגיעה את דיוויד סטרן

מזל שאתן פה >>>

בפברואר 1984 ירש דיויד סטרן את תפקיד קומישינר ה-NBA מידיו של לארי אובריאן, על שמו נקרא גביע האליפות המפואר בו זכתה הלייקרס הלילה. היהודי עם המשקפיים עשה מה שעשה, ועשה טוב, בדרך להפוך מוצר בינוני למותג עולמי משגשג. הלייקרס והסלטיקס בדיוק עמדו להוציא לדרך בסוף אותה עונה סדרת מאבקים שתגדיר מחדש את המילה יריבות ותשחרר לסטרן חבל הצלה ענק, כזה שישאיר מאחור שנים חשוכות של ליגה שסבלה מתדמית ציבורית רעה.

26 שנה עברו וחוץ מזה שלבוסטון יש כבר אולם כדורסל עם מיזוג, כנראה ששום דבר לא השתנה. אותו מוצר, שהפך בשנות ה-90 את מייקל ג'ורדן לפרצוף המפורסם ביותר בעולם, חורק כבר כמה שנים, בלי שאף אחד יעשה יותר מדי רעש וידרוש טיפול עשרת אלפים. ההכנסות בצניחה, מחירי הכרטיסים מרחיקים את "העם" מהאולמות, הפערים בין הקבוצות רק הולכים וגדלים והשחקנים- חלקם הגדול נתפס במקרה הטוב כמפונקים שמרוויחים משכורות מוגזמות ובמקרה הרע כגנגסטרים שהכניסו סמים ואקדחים לתוך חדר ההלבשה. אז באמת מזל שהלייקרס והסלטיקס בסביבה.

בדיוק כמו ב-1984, שבעה משחקים בין שתי היריבות הגדולות ביותר בספורט האמריקני מאפשרים להשכיח את כל המגרעות. אפילו את אלה המקצועיות. כי הרי מי יזכור שהמפגש הזה היה בכלל פרס ניחומים לרצון הכמעט קדוש לראות באותו מעמד את קובי מול לברון. גם לא את העונה הסדירה המדשדשת, בה הקבוצה שלקחה הלילה אליפות זחלה באיטיות מרגיזה אל עבר המקום הראשון בליגה וסגניתה הירוקה היתה בעיקר עסוקה בלספק ניצחונות היסטוריים לנמושה מניו ג'רזי.

אבל כנראה שבאמת קשה לנו להנות מהעסק במציאות חסרת מיתוסים וסופרלטיבים רגשיים, שלא תוכל להזכיר לנו שספורט הוא הרבה יותר מספורט. מי באמת יזכור את הפרטים הפחות מחמיאים של העונה האחרונה? מי שיזכור טוב יותר את ה-6 מ-24 של קובי בריאנט במשחק המכריע הלילה מאשר את האליפות עצמה. כלומר אף אחד.

לא מפלים ספרדים >>>

היה גם כדורסל בשבועיים האחרונים. כזה שסיפק לנו מפלט לילי ואפשר איכשהו להנות מאנשים רצים וכדור על מסך הטלוויזיה, בתקופה בה הדבר היחידי המעניין בחגיגה המרכזית של ענף הספורט הפופולארי ביותר בעולם הוא חתיכת פלסטיק ארוכה בעלת שם אפריקאי אקזוטי. לא איכות הכדורסל, שפרט למשחק מספר 2 המצוין היתה בינונית,  הפכה את הסדרה הזאת לאטרקטיבית, אלא האינטנסיביות והרצון הענק של כל מי שעלה על הפרקט, כזה שסיפקו תמורה גם לאלה ששילמו הלילה 30 אלף דולר לכרטיס (והיו כאלה).

ניסיון למצוא קו מחבר כלשהו בסדרה הזאת מוליד כישלון מוחלט, כשכל שני משחקים חופפים הופכים לעולם והיפוכו. במשחק אחד קובי קולע סלים רצופים בנפילה משמונה מטר, במשחק אחר הוא מחטיא עונשין בזה אחר זה ("לא הייתי יכול היום לזרוק כדור לים, גם אם הייתי יושב בסירה", אמר הלילה). ביום אחד רז'ון רונדו שולט בכדור, ביום אחר הכדור שולט ברונדו. בהתקפה אחת רון ארטסט מעלים את זכרו של טרוור אריזה, בהתקפה אחרת הוא מחזיר שוב את הגעגועים. לשנייה אחת דריק פישר הוא רכז מזדקן בלי רגליים, שנייה לאחר מכן הוא כבר קלאצ'ר ענק. גמר 2010 - שבעה משחקים שהפכו את הלא צפוי לצפוי.

בים חוסר היציבות הזה, היה גם יוצא דופן אחד, שאין ראוי ממנו לקבל את הפסקה האחרונה של העונה. חובבי היורוליג זוכרים אותו כרבע עוף בברצלונה של הפיינל פור האירופאי מסלוניקי ב-2000. מאז הילד גדל, אכל, למד לדבר אנגלית רהוטה, אבל בכל זאת שמע השכם וערב ביקורות על רכות. הלילה הוא הפך סופית ורשמית לגדול הכדורסלנים האירופאים בכל הזמנים. לא רק בזכות 18.6 נקודות, 11.6 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים ו.2.6 חסימות שהשיג בממוצע למשחק בסדרת הגמר, אלא בעיקר בגלל שהיה השחקן היחידי על הפרקט שייצר מהלך חיובי כמעט בכל פעם שנגע בכדור. בלעדיו, ספק אם לוס אנג'לס מסירה הלילה את קללת המשחק השביעי, אותו כבר הספיקה להפסיד לבוסטון לא פחות מארבע פעמים בהיסטוריה. על פי הסטטיסטיקה, לפחות זו שדי מתעלמת מאחוזי קליעה, לקובי בריאנט אכן הגיע לזכות בתואר ה-MVP. כל מדדי הצדק האחרים שקיימים מבלטים בגאון שם אחר: פאו גאסול.